שנת תשס"ט | שבת פרשת שמות

דיני קנסות בזמן הזה

חמדת הדף היומי

השבוע למדנו בדף היומי כי כיום לא דנים דיני קנסות כיון שאין לנו דיינים סמוכים. הסמיכה עברה מחכם לחכם ממשה רבינו. אך כיוון שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, מיום שבטלו מרכזי התורה בארץ ישראל, בטלה הסמיכה, עד לימינו.

להלכה נפסק כי תשלום "חצי נזק" של שור תם הוא קנס. לכן אומרת הגמרא (טו עמוד ב) שאין לחייב בתשלום על נזקי קרן של שור תם בבבל כיוון שאין שם דיינים סמוכים. אף על פי כן, אומרת הגמרא שהניזק רשאי "לעשות דין לעצמו" ולתפוס מנכסי המזיק כשיעור מה שמגיע לו על פי דין.

נחלקו הראשונים באשר להיתר זה. לדעת רבינו תם (שם, תוספות ד"ה ואי תפס) ניתן לתפוס רק את הבהמה שהזיקה, אך לא ניתן לתפוס משאר נכסי המזיק. טעמו הוא, שכיוון שאין אנו דנים דיני קנסות, לא נוכל לברר שאכן הניזק תפס רק את אשר מגיע לו, ולכן יש להגביל את ההיתר לתפוס. הרא"ש (א, כ) חולק ומתיר לתפוס גם משאר נכסי המזיק, כיוון שלאחר שיתפוס הבית דין ישומו כמה היה ראוי שיתפוס, ואם תפס יותר ישיבו את המותר לבעליו.

עוד נחלקו הראשונים, אם בכל מקרה שיש חיוב קנס  מותר לתפוס. לדעת הרמ"ה (מובא ברא"ש שם) ההיתר מוגבל רק עד שיעור הנזק, אך בקנסות שמעניקים לאדם מעבר למה שהוא ניזוק, כמו כפל וארבעה וחמישה (קנסות לגנב) אין היתר לתפוס. לדעת הרמ"ה ההיתר לתפוס הוא תקנה מיוחדת שתיקנו חכמים, ותקנה זו נעשתה רק כדי שהניזק לא יפסיד, אך לא כדי הוא ירוויח. הרא"ש חולק וסובר שההיתר לתפוס אינו תקנה, אלא מעיקר הדין האדם רשאי לתפוס. כיוון שהמזיק חייב לו, אלא שאין בית דין בו הוא יכול לתבוע אותו, רשאי הוא לעשות דין לעצמו, ולכן מותר לתפוס בכל הקנסות.

השולחן ערוך (חושן משפט א, ה) פסק כדעת הרא"ש בשתי המחלוקות הללו. עוד מביא השולחן ערוך תקנה נוספת של הגאונים שבית הדין מנדה את המזיק עד שיפייס את הניזק בכך שישלם לו סכום  ראוי. כיון שנידוי זה הוא בודאי רק תקנה, כתב הש"ך (סעיף קטן יח) שלכולי עלמא מנדים רק עד שיעור הנזק, ולא על תשלום שמעבר לכך. 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר