שנת תשס"ט | שבת פרשת תצוה

מתנה על מנת להחזיר

שער לדין

"מתנה על מנת להחזיר" הוא מושג הלכתי ידוע. ננסה הפעם להגדיר ולהבין את המושג הזה.

אנו מכירים בפועל את השימוש במתנה ע"מ להחזיר מנטילת לולב.

ביום הראשון של סוכות צריכים ארבעת המינים להיות קנויים לנוטל אותם ("לכם" -  משלכם). אם אין למישהו ארבעת המינים – לא יוכל לשאול מחברו ארבעת המינים ולנוטלם משום ש"שאול" פסול ביום הראשון של החג.

ע"מ לפתור בעיה זאת, נותנים את ארבעת המינים "מתנה על מנת להחזיר". מתנה – כדי שיהיו קנויים למקבל, על נת להחזיר – כדי לאלץ אותו להחזיר ולא להשאיר אצלו את ארבעת המינים... (כמובן, אם סומכים עליו שיחזיר, אפשר לתת לו מתנה גמורה).

"אמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו לא יצא" (קידושין ו:).

יש כאן מתנה, אלא שהיא מותנת בתנאי: אם יחזיר את האתרוג תחול המתנה למפרע ואם לא יחזירנו (בזמן שנקבע) – תתבטל המתנה למפרע. וממילא יתברר שלא יצא ידי חובתו.

הרא"ש (סוכה פר ג' סימן ל) מסביר שהמתנה היא מתנה גמורה לעולם, ואין בה כל שיור, אלא שהיא מותנית בכך שהמקבל יחזיר, ובאמת כאשר יחזיר המקבל לנותן יצטרכו לעשות מעשה הקנאה חדש שבו יוחזר האתרוג לנותן.

לעומת זאת, קצות החושן (סי' רמ"א סק"ד) טוען שמתנה על מנת להחזיר היא מתנה לזמן. מראש הוגדר שהאתרוג נתון רק עד הזמן שסוכם ביניהם וכשיגיע הזמן הזה פוקעת בעלותו של המקבל והאתרוג חוזר ממילא להיות של הנותן. קצות החושן מסביר שישנו הבדל יסודי בין אתרוג שאול לבין קנין לזמן. באתרוג שאול יש למקבל רק זכות שימוש בתרוג ("קנין פירות"). אך בקנין לזמן יש למקבל קנין הגוף גמור, אלא שהוא מוגבל לזמן וזה נקרא "לכם". גם לפי קצות החושן יש כאן תנאי נוסף ע"ג ההקנאה לזמן. המתנה מותנית בכך שהמקבל אכן יחזיר בפועל את המתנה בסוף הזמן, ולא ימכרנה או יאבד אותה. אבל עצם חזרת הבעלות לנותן אינה תלויה בו כלל.

הרא"ש הביא ראיה לדבריו (שצריך הקנאה מחודשת) ממסכת סוכה (דף מו: ). דשם מציע ר' זירא שאדם לא יקנה את לולבו לקטן ביו"ט ראשון של סוכות משום שקטן קונה אך אינו יכול להקנות בחזרה ונמצא שאחרי הקטן לא יוכלו לקיים את המצוה בלולב זה, משום "לכם". (ביום שני של סוכות אין בעיה).

אולם, אם כשנותנים מתנה על מנת להחזיר, אין צורך בהקנאה מחודשת, לכאורה יש פתרון- ניתן להקנות את הלולב לקטן במתנה על מנת להחזיר, ולא יהיה  צורך בהקנאה על ידי הקטן כדי להחזיר את הלולב. מכך שהגמרא לא הציעה פתרון כזה, משמע שגם בהקנאה ע"מ להחזיר יש צורך בקניין כדי להקנות בחזרה (ואת זה אין הקטן יכול לעשות).

לעומת זאת, בעל קצות החושן (בספרו אבני מילואים סי' כ"ח סקנ"ג) מביא ראיה לשיטתו: בגמ' ב"ב קלז: אומר רב אשי שאם אדם נתן לחברו שור במתנה על מנת להחזיר והמקבל הקדיש את השור הריהו יכול להחזיר לו שור קדוש וזה נחשב שקיים את התנאי, אך אם אמר לו "על מנת שתחזיהרו לי" אנו מסבירים שכוונת התנאי היתה שיחזיר לו באופן ראוי לשימוש ולכן אם הקדיש את השור הרי זה ביטול התנאי (וממילא התבטלה המתנה למפרע והתבטלה גם ההקדשה).

מכאן מוכיח האבני מילואים שאין צורך בהקנאה מחודשת כשמחזירים את המתנה, שהרי, אין אפשרות להקנות לחברו בהמה מוקדשת! בהמה מוקדשת מוגדרת כ"ממון גבוה", ואין לאיש יכולת הקנאה בה.

לכן מוכרחים לומר שאפשר לקיים את תנאי ההחזרה בלי הקנאה חדשה.

נתיבות המשפט (חו"מ סי' רמ"א סק"ה) דוחה ראיה זאת ועונה, שצריך להעמיד את הגמ' בב"ב ב"קדשים קלים". ההלכה היא שקדשים קלים (כגון קרבן שלמים) הם "ממון הדיוט", והם בבעלותו של המקדיש גם אחרי ההקדשה, ולכן הוא יכול להקנותם ולקיים בכך את תנאי ההחזרה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר