שנת תש"ע | שבת פרשת בהעלותך

פרשת השבוע

"רבי פנחס בן יאיר אומר ...

טהרה מביאה לידי קדושה...

מביאה לידי רוח הקדש" (ירושלמי שקלים פרק ג ה"ג)

לציווי הפותח את פרשתנו יש משמעות מעבר להיבט המעשי שלו, כחלק מעבודת ד' במשכן וז"ל:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח' ב)

רב ששת בסוגיא במסכת שבת כבר העיר על כך:

"וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (דף כב עמוד ב).

ננסה השבוע לבחון מה הם המאפיינים המיוחדים של מצווה זו, וממילא אולי נצליח להבין מה הם התנאים להשכנת שכינה.

המנורה מכונה בכתוב "הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה" שנאמר:

"וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת"

(שמות ל"א ח).

גם טהרתו של השמן הפכה לסמל לאומי יהודי בעקבות המאבק הרוחני בין עם ישראל לבין תרבות האסטטיקה האלילית שפותחה על ידי היונים, ההלניסטים.

המנורה, נרותיה וממילא האור שהיא מפיצה הם סמל לרוחניות כמו שכתוב:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ:... וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְקֹוָק אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת" (זכריה ד' ב-ו).

לכן, ספר משלי מקביל את הנר והאור למצוות ולדברי תורה כמאמר הכתוב:

"כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו' כג).

שלמה המלך בספר משלי מדגיש את אותה הקבלה בין הנשמה שהיא הצד היותר עליון ברוחניותו של האדם, לבין האור המופץ מאת הבורא. כמו שנאמר: "נֵר יְקֹוָק נִשְׁמַת אָדָם" (שם כ' כז).

האדם יכול להשתמש בכוחותיו הרוחניים הן לטוב והן למוטב, לכן ספר משלי קובע ומאחל:

"אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ" (שם י"ג ט).

דוגמא לשימוש לא טוב בתכונותיו הרוחניות של האדם מופיעה גם בפסוק הבא:

"רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת" (שם כ"א ד).

אור המנורה העומדת בקודש, בהיכל, הוא גם סמל לחכמה כמו שמלמדנו רבי יצחק:

"הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום"

(בבא בתרא כה ע"ב).

החיבור המיוחד הזה בין אור החכמה לתורה, לקדושה, לטהרה וממילא להשכנת שכינה מביא אותנו למסקנה כי אסטטיות חומרית ואפילו הגיגים רוחניים, גם אם הם מסוגלים להרחיב דעתו של אדם ולתת לו הרגשה של התרוממות מעל הגשמיות, אינם מספיקים לעם ישראל.

האתגר שהפסוק הראשון בפרשתנו מציב הוא הרבה יותר קשה.

הדלקת נרות שמשמעותה עדות על השכינה השורה בישראל מחייבת חיים של טהרה שמובילה לקדושה, שגם היא מובילה, בסוף הדרך הארוכה, לרוח הקודש, כמבואר בדברי רבי פנחס בן יאיר.

לראש העמוד