שנת תש"ע | שבת פרשת חקת

פרשת השבוע: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם..." - רק מסירות נפש?

סיפור המלחמה בחָרְמָה מופיע בספרנו פעמיים.

פעם ראשונה בפרשת שלח וז"ל הכתוב:

"וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר ... וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (י"ד מד-מה).

בפעם השניה בפרשתנו, וז"ל הכתוב: 

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל ... וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" (כ"א א-ג).

נחלקו קדמונים וראשונים בשאלה אם מדובר במעשה אחד שארע לאחר חטא המרגלים, או בשני אירועים שהראשון ארע למעפילים והשני כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר, לאחר מות אהרון. (עיינו בדברינו לפרשת שלח משנת תשס"ב ).

נצעד בעקבות האונקלוס, אבן עזרא, רמב"ן ורד"ק הרואים במופיע בפרשתנו פירוט נוסף למה שאירע למעפילים. ננסה להבין מי היא הפרשיה אליה מפנה התורה בסיפור המעפילים וכמובן מהו הלקח מכך לדורות.

עיון חדש בפרשית המעפילים מגלה את ההדגשות הבאות:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח: אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם: וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה: וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה"

אין צורך במאמץ רב  כדי להזכר בפסוקים המפורסמים הבאים:

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:... וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ... וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה" (בראשית כ"ב א-יד).

בשני המאורעות לאחר השכמה בבוקר מנסים לעלות לראש ההר, ללכת אל המקום אשר אמר ד' , תוך נכונות מלאה והכרזה הנני/הננו, תוך מסירות נפש ממש. התוצאה כמובן הפוכה.

מעמד העקדה זיכה את עם ישראל בנוכחות שכינה קבועה על ראש ההר הטוב והלבנון "בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה". המעפילים הוכו עד חרמה "כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם" "וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם".

המסקנה ברורה, נכונות למסירות נפש איננה מספיקה. כאשר ה"הנני" איננו במשמעות של ביטול עצמי לרצון ד', איננו נובע משמיעה בקול ד', התוצאות הן חורבן וחרמה. לכן, רק אחרי התיקון המופיע בפרשתנו: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק ... וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם", העמלקים והכנענים הם אלה הניגפים. כמאמר הכתוב:

"וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

הבה נתפלל כי הנכונות המופלאה של צעירי ישראל למסירות נפש

תהיה תמיד בבחינת "הִנֶּנּוּ" לשמוע בקול ד'.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר