שנת תשע"א | שבת פרשת לך לך

חמדת משפט: חוסך שבטו? – חלק ב'

דוד, איש חינוך מרכזי בקהילה בדרום, נקלע לעימות מילולי חריף בין שני בני נוער. אחד הנערים, דניאל שמו, איים על השני שיכה אותו אם לא יסתלק מן המקום. חברו טען בפני דוד שדניאל גם נתן לו מכה קודם לכן. דוד דרש מדניאל לעזוב את המקום. משזה סירב מספר פעמים, הדף דוד את דניאל ופגע באוזנו.

הנער המוכה עזב את המקום, והחל לדמם באוזנו. התברר, ששבוע קודם לכן, עבר ניתוח לתיקון ליקוי פנימי באוזנו, והמכה גרמה לו לדימום.

הנער שנחבל באוזנו, היה זקוק לטיפולים נוספים על מנת לתקן שוב את הנזק שנגרם מחמת המכה.

דניאל והוריו, תובעים את דוד על הנזק שנגרם לדניאל ולהם: הוצאות ישירות ועקיפות על טיפולים שונים, וכן תשלום עבור עצם הנזק והכאב הכלול בו.

בגליון הקודם, הבהרנו שלבית הדין סמכות עקרונית לדון ולהכריע בכל הסוגיות הממוניות. בגליון זה נתייחס לטענת דוד שההכאה היתה למטרות חינוכיות, ועל כן אין לחייב אותו על הנזקים שנגרמו.

בפני בית הדין העידו אנשים מתוך הקהילה על כך שדוד מהווה דמות חינוכית בישוב והוא פועל בהיבט החינוכי באופן משמעותי. עוד נטען, שלאור האלימות בה נוהגים בני הנוער, יש צורך בפעילות תקיפה למיגור התופעה.

על מנת לברר האם יש בטענות אלו כדי לפוטרו, עלינו לבדוק מהם המקרים בהם המכה אדם פטור מנזקיו, והאם המקרה דנן עונה על הקריטריונים של אחד מהם.

שימוש בכח למניעת אלימות

כתב השו"ע[1]:

"וכן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואין יכול להציל אם לא שיכה המכה, יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא"

בנידון דידן, לא ראה דוד תגרה פיזית, ועל כן אין בסיס לשימוש באלימות למניעת אלימות שאולי תתרחש בהמשך הדברים.

רב שהכה תלמידו, האם פטור?

המשנה במסכת מכות[2] אומרת ביחס לחובת גלות של הורג בשגגה: "אבא שאול אומר: מה חטִבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד". בגמרא (שם) מבואר, שהפטור הוא מכיוון שההכאה היא מצווה מדין חינוך.

בשו"ת קרית חנה[3] כתב, שהפטור הרב דווקא מגלות, אך בנזיקין המכה חייב, ואע"פ שהכה ברשות. לעומת זאת, בשו"ת שבות יעקב[4] כתב, שאב פטור על נזקי בניו, כיוון שעשה ברשות.

גם לשיטת השבות יעקב, אין ליישם פטור זה בנדון דידן. פטור האב והרב מנזקים, מבוסס על כך שאדם מצווה במצוות חינוך של בניו, וחובת חינוך זו כוללת בתוכה את הסמכות להפעלת כוח במצבים חריגים. הפטור ברבו נובע מכך שכאשר אדם מוסר את בנו לרב שילמדו תורה, אותה סמכות מועברת לרבו של התלמיד. ובנדון דידן, ראשית, למרות התפקיד החינוכי של דוד בישוב, הוא אינו רבו הישיר של דניאל אשר לו הואצלה האחריות החינוכית.

שנית, מסתבר הדבר שבימינו לכולי עלמא אין פטור של מחנך מנזקי גוף שגרם. שכן, לאור תקנות הקהל המתבטאות בחוקי מדינת ישראל וכן לאור הגישה החינוכית הנהוגה בארץ, ברור הדבר שהמחנך לא קיבל את הסמכות לעשות שימוש בכוח פיזי. על כן, גם אילו היה דוד מחנכו האישי של דניאל, לא היה בכך כדי לפוטרו מנזקים שגרם.

יד תקיפה כנגד אלימות נוער

דוד טען טענה עקרונית, שתקיפות היא הדרך היחידה להתמודדות רציפה עם אלימות, ובעניין זה נשמעה גם עדות בבית הדין.

בית הדין דוחה טענה זו. הגם שהנתבע פועל בתחום החינוכי בתוך הישוב עצמו, אין לו מעמד של בית דין המוסמך לענוש או לנקוט באמצעים כוחניים לתיקון צרכי הכלל. על כן, אין לדוד כל סמכות להפעיל  כוח פיזי כנגד דניאל.

כמובן שאין להסתמך על דברי הנער השני, שאמר שדניאל הכה אותו. בהקשר זה יש להביא את דברי הרב פיינשטיין [5]המתייחס לענישה של מחנך:

ואף שיש לו אומדנא לפי דעתו שנער זה עשה הדבר, לא שייך לשום אדם בעולם שיוכל לסמוך על גודל דעתו ולענוש אף עונש כל דהו בלא ידיעה ברורה דעדים, דאף דבר השוה רק פרוטה בעינן עדים וכ"ש עונש הגוף דשוה יותר מממון!

לסיכום, גם אם פעל הנתבע ממניעים שנראו בעיניו ראויים, בית הדין קובע שנהג שלא כדין. הכאת קטן ע"י מבוגר הינה מעשה חמור יותר מהכאה רגילה (וראה בשו"ת תשובות והנהגות הנ"ל בשם החזון איש) ויש להיזהר בה הרבה יותר מהזהירות בהכאת מבוגר, זאת מכיוון שהקטן חלש יותר, והוא אינו יכול למחול.

מכל האמור לעיל, עולה שמעשה ההכאה נעשה באיסור וחלים עליו דיני החובל בחבירו.

בגליון הבא נשלים את הדיון, ונעסוק בשאלה האם הנתבע פטור בשל העובדה שהנזק נגרם לדניאל בשל עובדות אישיות מיוחדות שדוד לא היה מודע להן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר