שנת תשע"א | שבת פרשת לך לך

ניו ג'רסי, ארה"ב                                                New Jersey, USA

ניסן תשס"ו

שאלה

חברה בבעלותי עוסקת בתחום הבא:

אנו קונים מבנקים כרטיסי אשראי שהבעלים שלהם לא עמדו בהתחייבויותיהם, במחיר נמוך. לרשותנו עומדים עורכי דין ואנשי מקצוע נוספים המנסים לגבות את מלוא החוב, וכן הצמדה וריבית מהחייבים כפי שהתחייבו כלפי הבנק.

אם יש שמות יהודיים על הכרטיסים – אנו נמנעים מלקחת אותם, בגלל איסור ריבית מיהודים. יש כמה שמות שאין ברור אם הם יהודיים, כגון Smith.

האם אנו נוהגים נכון על-פי ההלכה, שהרי ייתכן שאנחנו עדיין גובים ריבית מיהודים שלא זיהינו אותם על-פי שמותיהם?

מובן שהיתר עסקה לא יעזור כאן, וגם אין היתר כזה בין הבנק ללקוחות.

תשובה

א.   אם יהודי לווה מגוי בריבית, מותר ליהודי אחר לקנות את ההלוואה מהגוי, ולגבות מהיהודי הלווה את כל הריבית שהתחייב לתת כבר לגוי¹. אולם ריבית שלא התחייב עדיין היהודי לגוי, אלא שהיא נוצרה אחרי שמכר הגוי את החוב ליהודי –  אסור לקונה לגבות אותה מהלווה².

ב.   לכן, אם מדובר בגביית עצם החוב של הלווה לבנק – מותר לגבות את החוב, וגם את הריביות שהתחייב הלווה לפני שנמכר החוב. אולם ריביות שהתחייב בהן אחר-כך – אסור לגבות ממנו.

ג.    אם יש ספק אם הלווה הוא יהודי, אם רוב לקוחות הבנק אינם יהודים ניתן לסמוך על הרוב ולהניח שהלווה איננו יהודי³. אולם אם ניתן לברר בקלות אם הלווה הוא יהודי או גוי – יש לעשות את הבירור הזה, על מנת שלא לבוא לידי גבייה של ריבית מיהודי⁴.

_____________________________________________________

1    מקור הדין לזה הוא מדברי הרמ"א (יו"ד סי' קסח סע' כ): "ואם יש לעובד כוכבים חוב על ישראל ועשה עמו שעבודים ליתן לו כל השנה כך וכך רבית, או שיאכל פירות שדה שלו, אם אין ביד הלוה לסלק העובד כוכבים ולהחזיר לו מעותיו – מותר לישראל אחר לקנותו ממנו. ואם יוכל לסלקו, אסור לקנותו מן העובד כוכבים", ומקורו בדברי הריב"ש. לפני כן (בסע' י) פסק הרמ"א: "ישראל שחייב לעובד כוכבים חוב על רבית, והעובד כוכבים הקנה אותו חוב לישראל אחר, אם העובד כוכבים מקבל הרבית ונתנו לישראל השני – מותר. אבל אסור לישראל השני לקבל מיד הראשון, משום חומר רבית". הט"ז (ס"ק יב) מסביר שטעם האיסור הוא משום שמדובר בדבר שבו חיוב הריבית של הלווה כלפי הגוי עוד לא חל בשעה שמכר לישראל, אבל כשהחיוב כבר חל בשעה שמוכר לישראל – מותר לגבות את החוב מהלווה. וכן דעת הגר"א (שם אות כה) וה"חוות דעת" (חידושים אות כ). וה"נקודות הכסף" אוסר גם במקרה כזה, וצ"ע כיצד הוא מיישב את דברי הרמ"א (סע' כ). ובספר "תורת ריבית" (פרק כד הע' ב) כתב שגם הש"ך מודה היכן שהקנה בקניין המועיל אף בדיננו. ולזה יש לומר, שאף שמן הסתם לא עשו קניין המועיל בכתיבה ומסירה, הרי הקנו את החוב באופן המועיל על-פי החוק באותה המדינה, ובכגון אלו לכו"ע "דינא דמלכותא דינא", שהרי ההתקשרות בין הלווה ובין הבנק היא על-פי חוקי המדינה, וכשקונה מהבנק קונה כפי שהסכימו מראש הלווה והבנק. ועיין בזה בש"ך (חו"מ סי' עג ס"ק לט), שחילק בעניין.

2    כן כתב הט"ז (שם). וטעמו, שהרי הקונה הוא בעצם המלווה כעת, ולכן כשגובה את הריבית שלא נתחייב עדיין – הרי זוהי ריבית מישראל לישראל.

3    היות שבשעה שמלווה הבנק כסף מדובר בהלוואה של גוי ליהודי – אין בהלוואה שום צד איסור, ונמצא שכל הספק התעורר רק כאשר הבנק מוכר את ההלוואה ליהודי, שהרי הקונה עושה שטר עם הלווה, ואם יש איסור ריבית הרי עובר הקונה מיד על איסור ריבית. והדבר דומה ליהודי הקונה בשר מגוי ברחוב, בעיר שרובה גויים, שהולכים בזה אחר הרוב (חולין צה ע"א). ואם כן, אם רוב הלקוחות של הבנק הם גויים – ניתן לסמוך על הרוב, ולהניח שהלווה הוא גוי. היתר זה מועיל אף לריבית דאורייתא, וקל וחומר לריבית דרבנן. עוד הוסיף מו"ר הגרז"נ גולדברג, כי אין כאן בעיית קבוע כיון שהרוב אינו בעין ולכן המיעוט בטל ברוב.

4    משום שאם ניתן לברר בקלות, אסור לסמוך על הרוב (ש"ך בקונטרס ספק ספקא כלל לה), ועיין ב"פרי מגדים" (פתיחה ליו"ד סי' לט ד"ה ואתחיל, בשם "משכנות יעקב").