שנת תשע"א | שבת תולדות

חמדת משפט: פיטורי מורה – חלק ב'

 המקרה

לאחר שתי שנות עבודה, פוטר חיים מהוראה בישיבה "שמחת התורה".

בגיליון הקודם, קבענו, שבמקרה המדובר היתה לישיבת "שמחת התורה" סמכות עקרונית לפיטורי חיים: לא הייתה לחיים קביעות ובנוסף, חיים לא נהג על פי הדרך החינוכית והמקצועית שהתווה ראש הישיבה, וזו עילה לפיטורין.

בגיליון זה נתייחס להליך הפיטורין.

חיים קיבל מכתב פיטורין במהלך חודש מאי כחלק מנוהל לפיטורי כל המורים שאינם קבועים. לטענתו, לאחר מכן נאמרו לו דברים מהם משמע שימשיך ללמד בשנה הבאה. מנהג המדינה הוא, שפיטורי מורה, יעשו עד ה31 למאי¹. בנדון דידן ניתן מכתב פיטורין בזמנו, אך יש מחלוקת האם בוטל: לטענת חיים – אמר לו ראש השיבה דברים שעולה מהם שילמד בשנה הבאה.

לצערנו, המקובל במוסדות חינוכיים, שמעמדם של מורים שאינם קבועים אינו ברור עד תחילת שנת הלימודים, עת נקבע הצוות באופן סופי.

במקרה שנאמר לר"ם בעל פה, כי ילמד בשנה הבאה, לא ניתן להתנער מאמירה זו, וזאת על בסיס מספר שיקולים הלכתיים: ראשית, על פי ההלכה, אם לאחר האמירה יש הכנה לתחילת העבודה של השנה הבאה, קניין הפועל חל מדין תחילת עבודה². בנוסף, על פי מנהג המדינה, ניתן לכרות חוזה בעל פה. על פי זה, יש מקום לומר שלהתחייבות בעל פה, יש תוקף של סיטומתא³.

יסוד אחר לחיוב הוא שהאמירה מחייבת מדינא דגרמי. השו"ע⁴ פוסק שכאשר בעל הבית מסכם עם פועל שיעבוד אצלו, אם בזמן שסיכם איתו יכול היה למצא עבודה ולאחר מכן בעל הבית חוזר בו, לפני התחלת העבודה, והוא כבר אינו יכול למצא עבודה, בעל הבית מחוייב לשלם לו שכרו כפועל בטל.

בין האירוע ממנו טוען חיים שמשמע היה ממנו שהוא ממשיך את עבודתו, לבין הפיטורין הסופיים עבר למעלה מחודש. במהלך חודש זה אילו ידע התובע שהוא צריך למצא עבודה יתכן והיה מוצא עבודה, ואילו עתה לאחר שהסתיימה שנת הלימודים יש קושי גדול יותר למצא עבודה.

בענייננו, יש הכחשה בין הצדדים האם אכן אמר ראש הישיבה לחיים דברים מהם נכון היה להבין שהוא משיך ללמד בשנה הבאה. כיון שיש הכחשה בטענות לגבי חידוש העסקת התובע, היה מקום לחייב את הנתבע שבועת היסת, שלא נאמר על ידו שהתובע יועסק בשנה הבאה.

מנהג בתי הדין שלא לממש את חיוב השבועה ומפשרים בין התובע לנתבע. נוסיף את דברי הרא"ש⁵ שהובאו להלכה בשו"ע:

כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה.

המצב בו יוצרים ערפול לגבי המשך העסקה הוא לא הגון. מחד – המורה מרגיש מחויבות למוסד בו הוא עובד, וגם נוטה להשלות עצמו שימשיך לעבוד שם. כך אינו מחפש עבודה וזהו המצב שכל כולו לטובת המוסד. בית הדין מציע לעיין מחדש בנוהלי הפיטורין, ולאמץ מסגרת כזו שהדברים יהיו ברורים לשני הצדדים, על מנת שכל צד יוכל להכין עצמו כדבעי לקראת השנה הבאה. זו המטרה של התאריך שנקבע להודעה על פיטורי מורה.

על רקע המחלוקת העובדתית והצדדים ההלכתיים שלעיל, ולאור הנוהל הפגום בו משמש הערפול כנגד המורה ולטובת הישיבה, ראוי לחייב את הישיבה תשלום חלקי בתורת פשרה.

פסק הדין

עקרונית, לנתבע סמכות לפטר את התובע הן לפי דין תורה והן לפי מנהג המדינה.

בית הדין מחייב את הישיבה בתשלום השווה לסך של שני חודשי עבודה, מלבד דמי הפיצויים עבור שנתיים.

שו"ת רדב"ז חלק א סימן רעח

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שאמר לחבירו שיהיה בעל ברית שלו כלומר שישב על הכסא להחזיק בתינוק בשעה שמלין אותו ועתה חוזר בו ורוצה ליתנו לאחר.

תשובה לא פירשת אם הוא קודם שנולד הולד או לא. אם הוא קודם שנולד הדבר ברור שיכול לחזור בו דלא עדיף מקנין דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אחר שנולד הולד אין יכול ליתנו לאחר לפי שכבר נהגו כל ישראל שמקנים זאת המצוה ע"י דבור בעלמא וכבר ידעת כי המנהג עיקר גדול בכל כיוצא בדברים אלו ראיה מהא דאמרינן במציעא האי סיתומא /סיטומתא/ פי' רושם שרושמין בחביות קניא ובאתרא דקניא ממש קניא. הא קמן דאע"ג דלא קנה בא' שדרכי הקנין קנה מפני המנהג הכא נמי הואיל וכן הוא המנהג צריך לקיים דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ומינה נמי דהמנהג הוא מה שאינו קנין לעשותו קנין מפני המנהג אבל בדבר שאין מועיל הקנין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל המנהג וכן ראיתי כתוב בשם רבינו יחיאל ז"ל.

­­­­­­­­­­­­_____________________________________________

1 ראו: ראה עב 002019/04; טעם הקביעה של תאריך זה הוא, שיש לתת למורה את האפשרות לחפש עבודה, והחודש האחרון לשנת הלימודים הוא התקופה המתאימה ביותר למטרה זו.

2 עיין תוס' בב"מ צד ע"א ד"ה פרה

3 הדבר תלוי במחלוקת ראשונים – ראה שו"ת רדב"ז חלק א', רע"ח; לעומת שו"ת הרא"ש כלל יב, ג.

4 חו"מ שלג, א-ב, וראה סמ"ע ס"ק ח'.

5 בשו"ת (כלל קז סימן ו). וכן נפסק להלכה  בשו"ע סימן י"ב

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר