שנת תשע"א | שבת ויצא

חמדת משפט: אחריות על נזק בדירה שכורה

המקרה

משפחת שפירו שכרו מן המשכיר, מר דוד, דירה בירושלים, למשך שנים עשר חודש. מיד אחר חתונתם יצאו השוכרים לחו"ל למשך שלושה שבועות. המתנות וחלק גדול מחפציה היו ארוזים ומונחים על רצפת הדירה.

ביום שחזרו מחו"ל גילו את הדירה מוצפת מים. מקור ההצפה היה דוד חשמלי שהתפוצץ. בשל ההצפה, ניזוקו חפצים רבים שהיו מונחים על הרצפה. כמו כן, בשל הפסקת חשמל שנגרמה עקב ההצפה התקלקל אוכל רב שהיה במקפיא.

מן הבחינה העובדתית התברר שהדוד לא הושאר דלוק על ידי השוכרים.

משפחת שפירו תובעים מבעל הדירה לפצות אותם בעבור הנזקים שנגרמו בשל פיצוץ דוד המים.

ב. פסק הדין

אין להטיל את האחריות לנזקי המים על המשכיר, לאור מספר שיקולים.

א.  לא היתה התרשלות. לעניין ממון המזיק (בשונה מאדם המזיק במעשיו לחלק משיטות הראשונים), התורה הגבילה את אחריותו של בעל הממון, ואין הוא חייב אלא במקום שבו לא קיים את חובתו לשמור את ממונו מלהזיק. 

ביטוי לכך שחובת תשלום עבור נזקי ממון, מוגבלת בחובת השמירה, עולה בין היתר בהלכה העוסקת בבהמה שהשתחררה ממקום בו היא שמורה כראוי.  בסימן שצו סעיף ב נפסק:

שמרה כראוי ונפרצה בלילה, או שחתרה הדלת ויצאה והזיקה, פטור, אפילו ידע שנפרצה, שאינו חייב לצאת לטרוח אחריה.

אף שהבעלים יודע שבהמתו השתחררה, הוא אינו חייב בנזקיה, כיון שלא מוטל עליו לצאת ולטרוח אחריה בלילה.

כך גם בענייננו, לא נטען, וגם לא נראה לבית הדין, שהמשכיר נמנע ממעשה שהיה מוטל עליו למניעת הנזק (ובעניין זה ראה עוד בשו"ע סימן ת"ו). לא ידועה חובה, דרישה, או נוהג קבוע לבצע בדיקה של הדוד. הדוד גם לא היה ישן במיוחד, כך שנראה שנהג כפי הנדרש.

ב.   האחריות על השומר: בנוסף לאמור לעיל, ניתן לומר שחובת השמירה על נזקים שיגרמו מחמת הדירה המושכרת מוטלת על השוכר עצמו, שכך היא לשון המשנה במסכת בבא קמא דף מד עמוד ב. 

"מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר - נכנסו תחת הבעלים, (רש"י : מתחייבין בנזקין כבעלים.)"

במשנה מפורשת חובתו של השומר כלפי צד שלישי ניזק. לגבי פטור הבעלים ביחס לניזק (כאשר השומר לא משלם), נחלקו ראשונים. לדעת הרמב"ם (על פי תשובתו בשו"ת פאר הדור סימן ל"ט) אם שמר השומר שמירה מעולה, בעל הנכס פטור. ואילו לדעת הראב"ד, (נזמ"נ ד,ד):" לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק והם ידונו עם השומר". ועיין "שערי שאול" בבא קמא לרב שאול ישראלי זצ"ל, שיעור א' אות ז'. [לעורכים – נא לא לוותר על מקור זה!!]

ב"כסף הקודשים" סימן ת"י, בהערתו על סעיף ל' בשו"ע, הסתפק ביחס לנכס שהושכר ובו בור, האם חובת תשלום הנזקים מהבור על השוכר או על המשכיר. נראה שכיון שהשמירה היא ביד השוכר, אין לחייב בנזקים שנגרמו לו עצמו, ומסתבר שה"כסף הקודשים" הסתפק דווקא בנזק שנגרם לאדם אחר. וכעין זה מצינו בהסבר הרמב"ן את דברי הירושלמי שאם אדם ישן, ובא אחר ושם כלי בצידו והישן הזיק את הכלי, המזיק פטור. הרמב"ן (בב"מ פב ע"ב) מסביר את פטור המזיק: "דשני פשע בעצמו". דהיינו אף שאדם המזיק חייב גם באונס גמור, מי שבהתרשלותו גרם הנזק לעצמו, לא יכול לתבוע את המזיק.

ג.     המשכיר אינו "בעל הממון" שהזיק. הנזק נגרם בשל פגם בדוד, על ידי המים שהיו בדוד. אף שהמשכיר הוא בעליו של הדוד (והדוד הוא חלק מן הדירה המושכרת), נראה שהמים הם בבעלות השוכר, שהוא זה שמשלם עבור המים משעה שאלו עוברים את שעון המים בבית.

נמצא, שהמים שהם הממון שהזיק, בבעלות הניזק עצמו, ועליו מוטלת חובת השמירה עליהם. כשעוזבים בית לזמן ממושך. העצה לסגור את הברז המרכזי.  בדברים אלו איננו מתכוונים לקבוע מסמרות לגבי שאלת האחריות כלפי צד שלישי, אך נראה שדי בטענה זו כדי לפטור את המשכיר מנזקים שנגרמו לשוכר.

פסק הדין

המשכיר פטור מתשלום הנזקים שנגרמו לשוכרים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר