שנת תשע"א | שבת וישב

חמדת משפט: אחריות על נזק בדירה שכורה

המקרה

משפחת חדד השכירה את דירתה שבירושלים למשפחת ביטון, לתקופה של 12 חודשים.

במועד החזרת הדירה, ראו המשכירים, שדלת ההזזה העומדת בין הסלון למרפסת ועשויה מזכוכית מיוחדת, סדוקה לכל אורכה. על כן הם תובעים את השוכרים שעזבו את הדירה בעלות החלפת הזכוכית.

לטענת משפחת ביטון, כפי הנראה הנזק בחלון לא נגרם על ידם. הם ראו את הנזק לראשונה כשחזרו לאחר תקופה של כחודש בו לא שהו בירושלים בשל הקור העז. עם הזמן, הסדק הלך והתרחב. אמנם בהתחלה חשבו שיתכן שבנם הזיק לחלון, אך לאחר מכן עמדו על כך, שהעניין נגרם מהקור העז. התובע משיב שבביתו הסמוך, חלונות גדולים, שחשופים לקור גדול יותר ולא אירע להם דבר.

פסק הדין

ההיבט הראשון הוא המחלוקת העובדתית בעניין גורם הנזק. כאמור, לדעת התובע, מדובר בנזק שנגרם בפשיעתו של התובע (על ידי בנו או בדרך אחרת). לטענתו, אין למצוא סיבה אחרת שתגרום לנזק. הנתבע טוען לדעתו יש לתלות את הנזק בפגעי מזג האויר. בשאלה העובדתית בירור בית הדין העלה, שהסיכוי לנזק מחמת פגעי מזג האויר, בזכוכית כפולה אינו מסתבר אם כי לא ניתן להדחות באופן חד משמעי. כאן יש להכריע הלכתית – על מי חובת ההוכחה.

ההיבט ההלכתי השני הוא: גם אם הדלת ניזוקה לא מחמת הקור אלא מחמת אירוע שנבע משמירה לקויה של השוכרים (לדוגמא, השתוללות בנם), יש לדון מהו הבסיס ההלכתי לחיוב ממון.

הבסיס לחיוב:

ככלל, דינו של שוכר כשל שומר שכר, שחייב בתשלום נזקים שאירעו למושכר¹, כל עוד לא מדובר באונס גמור. אך לכאורה, אין מקום לחייב את השוכר על נזק שנגרם למושכר, שכן "אין שמירה בקרקעות². 

אכן, עיון בחוזה השכירות, מעלה בסיס לחיוב תשלומים, שכן, בחוזה ישנו סעיף מפורש המתייחס לחובה לשמור על הבית ולהשיב את הבית במצב תקין. זהו לשון של סעיף  14 לחוזה השכירות: "השוכר ישמור על שלמות הבית ואביזריו, ומתחייב לסייד את הבית בתום תקופת השכירות ולהשיב את הנכס במצבו כפי שהיה בעת מסירתו לו, כולל סיוד מחדש לפי הצורך."

כאשר יש התחייבות מפורשת לשלם על נזקים שיגרמו ועושים קניין על הדבר, השומר חייב גם בשמירה על קרקעות. וזוהי לשון  השולחן ערוך בהלכות שכירות³: "כל אלו (-שאין בהם שמירה), אם קנו מידם להתחייב באחריותם - חייבים"

כיוון שהנוהג הוא להתחייב בחיובי שכירות באמצעות חוזה, יש כאן התחייבות תקפה על פי דין מדין סיטומתא, כ"קנו מידם להתחייב באחריות".

בעל קצות החושן, מתייחס לכך שבדיני שומרים, ישנם שני היבטים נפרדים: האחד, חיוב תשלום בשל פשיעה או חוסר שמירה מספקת. היבט שני הוא שמקום שנגרם נזק, על השומר נטל הראיה: למרות שהשומר הוא המוחזק, עליו לטעון את טענתו בוודאות, ולהישבע עליה. אם אינו יודע האם פשע או לא דינו ש"מתוך שאינו יכול להשבע – משלם".

ולעניין שמירה על קרקעות ש'קנו מידו', מחדש קצות החושן⁴, שהקניין מחייב רק בהיבט של החיוב הממוני, אך לא מעביר את נטל הראיה. כל עוד לא התחייב בלשון המדויקת : "אני מחייב עצמי כשומר שכר (או שוכר)" מתחייב  בתשלומין רק אם יש ראיה שלא שמר כראוי. אך אינו מתחייב בחיובי שומרים מלאים, שמשמעותם שבמקום ספק צריך להשבע, ובאם אינו נשבע – מתוך שאינו יכול להשבע, משלם.

על כן, לכאורה אין כאן חיוב שבועה של שומרים, ויש לפטור את השוכרים מטעם הספק, שמא הסדק ארע כתוצאה ממזג האוויר והם פטורים.

לדעת רוב הדיינים, יש לחייב את הנתבע בנזק זה, מהשיקולים הבאים:

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר