שנת תשע"א | שבת מקץ

פרשת השבוע: מידה כנגד מידה-"בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה"

אחד הלקחים הנלמדים מהפרשיות האחרונות אותן קראנו הוא כי הקב"ה מודד לכל אדם במידה הראויה לו. כל מעשה שיש בו גם צד שלילי חוזר כ"בומרנג" אל עושהו.

יעקב שלקח "במרמה" את הברכות, הוא האיש שכל סובביו סבבוהו בכחש. החל באשתו האהובה, דרך חותנו וכלה בבניו. גם יהודה, מנהיג האחים שלא דיבר אמת אל אביו כששאלו:

 "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (ל"ז לב)

צריך היה להתמודד עם בקשתה של תמר כלתו:

"לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (ל"ח כה).

חז"ל דורשים עקרון זה על הפסוק בספר ישעיה: "בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה"
(כ"ז ח), "מדה כנגד מדה" (שבת קה ע"ב).

בדברינו השבוע נביא דוגמה ל"מידה" זו.

כשיעקב מאשר לבניו לקחת את "בנו יחידו" בנימין, למצרים כהיענות לדרישתו של המשנה למלך, הוא משתמש בלשון מיוחדת:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ"  (מ"ג יא-יג).

יעקב אבינו, שחזר לארץ ישראל ורצה לישב בשלווה, בוודאי שאל את עצמו מדוע נתרגשו ובאו עליו הצרות בעניין היעלמותו של יוסף? ומדוע עכשיו הוא נאלץ להתמודד גם עם שליחתו של בנימין למצרים?

ניסיונו של יעקב עם השליט המצרי הוא גרוע, שהרי לפי הידוע לו שמעון עדיין יושב במאסר בפקודתו. לכן כל עוד לא היה הכרח, יעקב סירב להיענות לבקשת הבנים לחזור למצרים, להחזיר את שמעון ולהביא שבר. אחת התשובות שיעקב וודאי נתן לעצמו הייתה, שהוא לא קיים כראוי מצוות כיבוד אב ואם. לא זו אף זו, אלא שנהג "במרמה" עם אביו וציערו מאוד. ברגעים אלה עלו שוב בזיכרונו אותם רגעים קשים, כשהלך "אנוס כפוף ובוכה" לקחת את הברכות. לכן השתמש במודע או שלא במודע בלשונה של פרשיית הברכות כששלח את האחים - בניו.

חז"ל אכן קשרו את המאורעות ומצאו רמז חזק לכך בלשונו של יעקב. וז"ל המדרש:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא, ר' לוי בשם רבי תנחום בן חנילאי תאמר אותה החרדה שהחרדתי את אבא "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד" (כ"ז לג), שנזדעזעה עלי כאן אתמהא" (בראשית רבה מקץ פרשה צא). ביטוי זה "אֵפוֹא" הינו ביטוי כמעט יחידאי וניתן למצאו בתורה רק בשתי פרשיות אלה.

אנחנו נוסיף בשולי גלימתם רמזים נוספים. גם בדבריו אל עשיו משתמש יצחק בביטוי נדיר זה "וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו ... וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי" (שם לו).

יעקב מסיים את דבריו בציווי: "קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ". שלשת הביטויים הללו מצויים גם הם באופן בולט בפרשת הברכות שלו. וז"ל הכתוב:

"וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ ... קַח לִי: וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח ... וַתִּקַּח רִבְקָה ... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה" (שם ט-יט).

גם "הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" המשמשות ככלי ללקיחת הברכות באותה הדרך, מודגשות אצלנו בדברי יעקב:  

"... קְחוּ בְיֶדְכֶם  ... תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם" (שם)

הבה נתפלל כי נזכה בזכות מידות טובות לכך
שנוכל ליהנות ממידת "מידה כנגד מידה".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר