שנת תשע"א | שבת מקץ

שאלה

מה דינו של פסק דין שנחתם רק על-ידי שני דיינים מתוך שלושה? האם על-פי חוק הבוררות ניתן לאכוף פסק דין שכזה? האם על-פי דין תורה ניתן לחייב את הדיין השלישי לחתום, או לתבוע אותו לחתום? מה הדין אם בשטר הבוררות יש התחייבות של הצדדים שלא לתבוע את בית הדין בפני כל גוף משפטי, או פיסקה הפוטרת את בית הדין מלהופיע בפני כל גוף משפטי?

התשובה

כיוון שעניין זה נידון בפני בית דין, נענה לשאלות העקרוניות בלבד, בלא להתייחס למקרה הנדון בשאלה.

א. יתכנו שני מצבים:

1. הדין נפסק על-פי שלושה (ברוב דעות או פה אחד), דהיינו שהייתה ישיבה של בית דין ונאמר "פלוני זכאי – פלוני חייב". במצב זה יש לכתב פסק הדין (כלומר למסמך) משמעות ראייתית בלבד. פסק הדין תקף אם מוכח מתוך השטר שישבו שלושה בדין, ועל-פיהם נפסק. אם לא מוכח מהשטר שהדין נפסק על-פי שלושה, חוששים לבית דין טועה¹ והשטר פסול, אולם אין זה מבטל את עצם תוקפו של הדין, אם אכן התבצע בשלושה.

2. כאשר לא נפסק הדין אלא על-ידי השטר, מדובר בדיין שאינו רוצה למעשה לפסוק. במקרה זה תלוי מה הוא אומר: אם הוא אומר "איני יודע" לא נחתך
הדין². אם הוא פוסק בניגוד לעמדת הרוב, השניים יכולים לכתוב פסק דין גם ללא נוכחות הדיין השלישי.

ב. נחלקו הפוסקים אם ניתן לחייב דיין שלישי לחתום על פסק הדין. הכרעת האחרונים היא שאם חתימתו מעכבת את הביצוע הוא חייב לחתום. למרות זאת, אם הדיין מסרב לחתום אי אפשר לכוף אותו, שכן יש לו על מי לסמוך³. יש לציין שאם על-ידי מניעת חתימתו יתגלה שהוא בדעת מיעוט, יש בזה גם כן איסור מצד הדין של "הולך רכיל מגלה סוד".

ג. אם יש התחייבות בשטר הבוררות שלא לתבוע את בית הדין, התחייבות כזו מוגדרת כ"קנין דברים", אלא אם היא מגובה בקניינים המועילים על-פי דין. כאשר בשטר הבוררות יש הודאה שהכול נעשה באופן המועיל, בית הדין יכול להישען על כך, ואי אפשר לתבעו.

ד. השאלה אם ניתן לאכוף פסק דין זה על-פי חוק הבוררות היא משפטית, ויש להיעזר ביעוץ משפטי כדי לקבל תשובה מוסמכת. תשובה זו היא הלכתית בלבד.

ה. בכל מקרה, העצה הטובה ביותר במצב זה היא לפנות לבית הדין ולבקש פסק דין המנוסח כדין. אם הדבר לא יעלה, תלוי הדבר במציאות, כפי שהצגנו לעיל. אם לא נפסק הדין ודאי שאסור לפנות לבית משפט מחוזי לאישור פסק בורר, גם אם הוא יאשר את תוקף פסק הדין מבחינת חוק הבוררות. ואם נפסק הדין והחיסרון הוא בראיה שבשטר, מותר לפנות לבית המשפט המחוזי לקבלת אישור פסק בורר, למרות שעל-פי דין המסמך פסול⁴.

__________________________________________________

1    שו"ע (חו"מ סי' מו סע' כט וש"ך שם).

2    (שם סי' יח סע' א); עיין עוד בתשובות חו"י המובאת בפת"ש (שם סי' יט ס"ק ד), אודות מצב שבו הדיין אומר "איני יודע" כדי שלא יחתך הדין בניגוד לדעתו. יש מקרים שבהם מותר לפעול בדרך זו מלכתחילה ויש מצבים שבהם אסור; וגם על זה נאמר "ויראת מאלוקיך", עיין בפת"ש (שם סי' יח ס"ק ד).

3    עיין פת"ש (שם סי' יט ס"ק ד), וב"קצות החושן" (שם ס"ק ב).

4    נפסק בשו"ע (שם סי' ד') שאף-על-פי ש"עביד אינוש דינא לנפשיה", אסור ללכת לערכאות במסגרת ההיתר לעשות דין לעצמו. לכן אם לא נפסק הדין, ברור שאסור לפנות לבית המשפט המחוזי שיאכוף דין שלא נפסק. אולם אם נפסק הדין, והחיסרון הוא ראייתי – הדין שונה. ההליך כיום הוא שלאחר שבית דין רבני פסק, הולכים עם פסק הדין לבית משפט מחוזי לאישור פסק הבוררות, ולאחר מכן ניתן לפנות להוצאה לפועל. היה מקום לערער על מנהג זה, ולומר שגם על פנייה זו יש לקבל כתב סירוב; היינו לפנות לבעל הדין לביצוע פסק הדין, ורק אם אינו רוצה לפנות לבית דין שיאשר פנייה לערכאות, שהרי גם בהליכי הגביה של ההוצאה לפועל עולות שאלות שונות לגבי הליכי גבייה, הליכי מכירת נכסים ועוד.

ניתן להסביר את הנוהג בשתי דרכים:

א. בעצם כתיבת פסק הדין, מסירתו ומסירת הסכם הבוררות, יש כעין הרשאה לפנייה לערכאות. הסיבה שבתי הדין נוהגים כך היא ככל הנראה על-פי המבואר בשו"ע (שם סי' ב) שבית דין יכול לתקן לצורך שעה שיכופו על-ידי ערכאה שאינה דנה על-פי דין תורה. אין מניעה מלהגיש ראיה שאינה קבילה, כיוון שלבעל הדין ישנה ראיה שמועילה על-פי דין (שני הדיינים שיעידו על פסק הדין), אלא שהוא מביא את הראיה הגרועה – פסק הדין הפסול.

ב. אפשר לומר שבית המשפט המחוזי וההוצאה לפועל מהווים רק את הכלי לביצוע פסק הדין, שכן במקרה זה בית המשפט המחוזי אינו ערכאה שיפוטית, אלא הוא רק בוחן אם בית הדין פעל בהתאם לחוק הבוררות. לפי הסבר זה, ודאי שאין בעיה להציג גם ראיה שאינה קבילה.