שנת תש"ף | שבת פרשת ויקרא

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא ה' כא).

כך נפתחת הפרשיה הסוגרת את פרשת ויקרא.

כמעט כל ספר ויקרא, כולל הפרשה הפותחת אותו, עוסקים בעבודת הכהנים במשכן ומחוצה לו. תחום זה מכונה - בין אדם למקום.

לעומת זאת, הפסוקים שציטטנו ואלה שבאים אחריהם עוסקים בתחום של - בן אדם לחברו. הדברים אומרים דרשני!

נציע פירוש על דרך הפשט:

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק! קשה מאוד איך, ח"ו, מועלים בד'?

התשובה הפשוטה היא: על ידי שליחת יד בממון של אחרים. כגון: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן. כלומר, אדם שקיבל כסף או חפץ כפיקדון ומכחיש הקבלה כדי לא להחזירו לבעליו. אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד. פירש רש"י: "ששם בידו ממון להתעסק או במלוה". כלומר, אדם שקיבל מחברו סכום כסף כדי להשקיעו עבורו, או שקיבל את הסכום כהלוואה ואח"כ מתחמק מלהחזירו. אוֹ בְגָזֵל, כפשוטו. אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, פירש רש"י: "או עשק - הוא שכר שכיר, כלומר מעסיק שאיננו משלם את שכרו של העובד או איננו משלם לו את זכויותיו על פי חוק.

המסקנה היא שמי שפוגע כלכלית באחר, חוטא כלפי הקב"ה, בנוסף על העוול החברתי שגרם.

נציע עתה פירוש מקביל על דרך הדרש:

האדם הגשמי הוא בעל נפש, כמו כל בעלי החיים. מה שמייחד אותו הוא הנשמה, שהיא "חלק אלו-ה ממעל".

האדם מקבל את הנשמה כפקדון, ולאחר מאה ועשרים הוא מחזירה לבוראו. כמו כל שומר, הוא חייב לשמור על הפקדון, קל וחומר כשמדובר על מי שקיבל בהשאלה את הפיקדון והוא רשאי להשתמש בו. השואל איננו נפטר אפילו בטענת אונס. כלומר, שואל חייב בתשלומים גם אם הנזק היה שלא באשמתו. כל שימוש בפיקדון שלא כדרכו מחייב את השואל בתשלום (הוא פטור רק ב"מתה מחמת מלאכה"). לכן, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיקֹוָק,יתפרש על אדם בעל נפש, שפגע בנשמתו, שהיא "חלק אלו-ה ממעל". כיצד עשה זאת? התשובה מצויה בהמשך הפסוק: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. המסקנה היא, שמי שפוגע כלכלית באחר פוגע ישירות ח"ו בקב"ה, בנשמה האל-הית שלו. ממילא, גם כל הדברים הטובים שיעשה במצוות שבין אדם למקום, יהיו בעלי ערך הרבה יותר קטן.

מגפת הקורונה, שפוגעת באנושות בכלל ובעם ישראל בפרט (בימים אלה שכרגיל אנו מתכוננים בהם לפסח), קוראת לנו לחשבון נפש. כל אחד מאתנו צריך להתכנס לתוך ביתו, ולהיפרד בחלק מן המקרים גם מבני משפחה קרובים ביותר, כמו ילדים ונכדים. במצב מיוחד זה של התבוננות פנימה, יש לחפש את החמץ בחורים ובסדקים, בתוך הנפש פנימה, במקומות העמוקים ביותר, במרומי גובהה של הנשמה. צריך לעבור תהליך של שחרור מהאגו הפרטי - האני - השאור שגורם לניפוחו. האנוכיות, שמשמעותה אני במרכז, ולכן זה מגיע לי,  היא הגורמת לרשימת החולאים המופיע בפסוק אותו אנחנו מנסים ללמוד. המטרה היא למצוא את האפיקומן ולהוציא (אפיקו) דווקא את המן, שהוא האוכל שהחליף את המצות נטולות השאור, שהחמיץ. אז נוכל לשיר שירה חדשה על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

הדברים רמוזים גם בלשון הכתוב המגדיר את יציאת מצרים, וז"ל הכתוב: ...אֲנִי יְקֹוָק: וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם י"ב יב – יג).

הבה נתאחד כולנו, נשים את צרכי הכלל לפני צרכי הפרט,
ונזכה להתקיימותה גם של ברכה זו בקרוב.