שנת תשע"ב | שבת פרשת כי תצא

חמדת משפט: פשעתי – אז תחזירו לי את הכסף

פשעתי – אז תחזירו לי את הכסף

תמצית מתוך פסק הדין בתיק 72007 (טרם פורסם)

בהרכב הרב שלמה אישון, אב"ד, הרב אהרן כ"ץ והרב סיני לוי.

פסק הדין עסק בהיבטים נוספים של הסכסוך

המקרה

ראובן נתן כספים לשמעון, על מנת ששמעון ישתמש בכספים לצרכיו העסקיים. בתמורה, התחייב שמעון לראובן שותפות ברווחים וכל זאת בהסכם חתום, כפי שעשה שמעון עם משקיעים נוספים. לאחר מכן העביר ראובן לשמעון כספים נוספים ללא הסכם. שמעון, השיב לראובן את אותם כספים, בתוספת רווחים של כ30,000 ₪.

לטענת ראובן – מדובר על רווחים מכח עסקיו של שמעון. ואילו לטענת שמעון, מדובר על ריבית שהוא שילם לראובן בתמורה להלוואה. בין הצדדים, הסכם של "היתר עסקה", על כן לטענת שמעון, הוא זכאי להשבת הכספים שניתנו באיסור גמור  של ריבית דאורייתא. על כן הוא תובע סכום של 30,000 ₪.

דיון

כידוע, לא אמרו שרבית יוצאה בדיינים אלא בריבית שהוא בדרך הלוואה בדבר קצוב בשעת ההלוואה, שאז בית הדין כופין אותו, ומכין אותו עד שתצא נפשו וגם אז אין בית דין יורדין לנכסיו. כל זה כמבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קס"א.

נקדים ונאמר, שטענת שמעון נראית תמוהה. שמעון הציג בפני בית הדין המלצה כה חמה על ידי דיין חשוב הרב י' שליט"א, רב קהילה בבני ברק ודיין בבית הדין של אחד מפוסקי הדור, המעיד על ה"ה:"שיש לו הכרות עם הנ"ל מספר רב של שנים, כי האיש אינו נבהל על הון ונוח במשא ומתן, וכי מבטו לקנייני העולם הזה הוא כאיש מעלה". הוא מוסיף שהאיש עושה כל ענייניו תוך כדי התייעצות הלכתית יחד עם הרב. הנה עומד שמעון בפני בית הדין ואומר שעסק זה נעשה תוך עבירה חמורה על איסורי ריבית דאורייתא, וללא כל הזדקקות להיתר עיסקא. אין ספק, כפי שהעיד הנתבע עצמו וכפי שמעידים המסמכים, שעיקר עיסוקיו של הנתבע הם בדברים שהם עיסקא ממש ולא הלוואה בריבית.

בעניין הכחשה בטענות, כאשר הלווה טוען ששילם ריבית דאורייתא, והמלווה מכחיש, נפסק בשולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קסח סעיף כה:

ראובן שאמר לשמעון: לקחת ממני רבית מיד ליד, ושמעון משיב: לא לקחתי, אלא על ידי עובד כוכבים, נאמן בלא שבועה. ואם משיב: איני יודע אם נתת לי מעולם רבית, ישבע שאינו יודע.

הגה: וכן בשאר טענות שבין לוה למלוה, שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר, המלוה פטור אפילו בלא שבועה (כ"מ בפוסקים ועי' ב"י).

ובבית יוסף (יו"ד סימן קסח-קסט), הבחין בין שני מצבים:

ובתשובות הרשב"א (ח"ב סי' רלא) כתב שאם טוען להד"ם שצריך הנתבע לישבע היסת. ונראה לי דגם הרא"ש יודה בזה דכיון דטוען להד"ם משביעין אותו דעד כאן לא קאמר דנאמן בלא שבועה אלא באומר לקחתיו על ידי גוי משום דהוי כאומר פרוזבול היה לי (גיטין לז:). ואין להקשות כי אמר להד"ם נהמניה במגו דאי בעי אמר על ידי גוי לקחתיו דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ורבינו ירוחם (נ"ח) בסוף ח"ו כתב בשם הרמ"ה דבין טוען להד"ם בין טוען על ידי גוי לקחתיו נאמן בלא שבועה.

המחבר הביא את הדין שנשבעים היסת באומר להד"ם ביו"ד סימן קעז ס' יח, והרמ"א הביא את דעת החולקים. הש"ך הכריע כדעת המחבר, שבאומר להד"ם צריך להישבע היסת. בענייננו, אין מחלוקת לגבי הכספים שקיבל התובע מן הנתבע, אלא שהתובע טוען שאת הכספים קיבל שלא בתורת ריבית קצוצה.

עובדה אותה שאינה במחלוקת היא, שעיקר עבודתו של הנתבע עם המשקיעים וכן שהשקעתו הראשונה של התובע היא על בסיס השתתפות ברווחים. על כן, כפי הנראה על דעת כן ניתן גם כסף זה, ועל כן דינו כמי שטוען שקיבל את הכספים בדרך המותרת ולא כריבית – שראובן נאמן ופטור מן השבועה.

זאת ועוד, מהדיון בבית הדין, וגם מכתבי הטענות, עולה שהתנהלות שבין ראובן ושמעון הייתה בחוסר סדר מובהק. ראובן נתן את אמונו בשמעון, האמין לו בעניין רווחיו ולא דרש דוחות, ציפה ואף זכה לתמורה של השתתפות ברווחים. אלא, שבשלב מסויים, עלו היחסים בין הצדדים על שרטון. אין לשלול את האפשרות שהכספים ניתנו בהלוואה ללא הגדרה מדויקת של התמורה. לאחר מכן, הנתבע, על דעתו האישית, בחר להשיב לתובע את ההלוואות שנתן (מעבר להשקעה שבהסכם) בריבית מסוימת. אם כך, אין מדובר בריבית קצוצה.

החלטה

בית הדין דוחה את התביעה להשבת הרווחים שנתנו לראובן.

אין בסיס לטענה שמדובר על כספים שניתנו באיסור רבית דאורייתא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר