שנת תשע"ו | שבת פרשת בהעלותך

בפרשתנו מופיע:

"וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם: וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם" (במדבר י' ט-י).

 האם יש קשר בין המלחמה הנזכרת בפסוק ט' לבין יוֹם שִׂמְחַתְכֶם הנזכר בפסוק י'? כמו כן, מי הוא "ְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם"? הרי החגים כלולים במועדים וראש החודש מופיע בפני עצמו!

מדרש ההלכה מביא מחלוקת בנושא: "וביום שמחתכם אלו שבתות ר' נתן אומר אלו תמידים: ובמועדיכם אלו שלש רגלים: ובראשי חדשיכם כמשמעו" (ספרי במדבר פיסקא עז ד"ה וביום). לדעת תנא קמא צריך להסביר כי הכוונה לקרבנות יום השבת, שבזמן הקרבתם היו תוקעים בחצוצרות.

בדרך זו צעד אבן עזרא והסביר לשיטת המעתיקים (המדרש) "רק המעתיקים פירשו וביום שמחתכם - שבת. התקיעה שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו ויכונו לבם לשם" (אבן עזרא במדבר י' י).

מדרש זה משמש כמקור לדעת קדמונים לנוסח התפילה בשבת וז"ל בעל "שבולי הלקט": "מה שאמרו ישמחו במלכותך פי' ה"ר אביגדור כהן צדק נר"ו שסמכו על שאומר וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמר מר וביום שמחתכם זה שבת ויש לומר שעל זה סמכו לומר וישמחו בך כל אוהבי שמך".

שיטתו של "אבן עזרא" באה לידי ביטוי גם בשירו המפורסם: "כי אשמרה שבת", שם הוא קבע "כי יום שמחות הוא יום תענוגים".

יתכן ותנא קמא ורבי נתן חולקים בשאלה העקרונית האם יום השבת, שהוא יום קדוש, יכול להיות גם יום שמחה?

מאחורי מחלוקת זו שתי תפיסות עולם עקרוניות ומנוגדות בעניין הקדושה. האם "קדושה" = פרישות וסגפנות, או שניתן לחיות בקדושה ובשמחה בבחינת: "לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת פרק ט' ז, עי"ש במפרשים לשיטותיהם). לאכילת הלחם בשמחה, משמעות עמוקה ורבת אנפין שקצרה יריעה זו מלהסבירה.

הגדרת יום השבת כיום שמחה יש לה השלכה, גם על שאלות הלכתיות. כדוגמא, נביא את דעת "המנהיג" כי: "לכן אין נופלים על פניהם בערב שבת לפי שגם שבת נקרא יום שמחה" (ריש הלכות שבת).

גם לדעת מהרי"ל, אם שבת תוגדר כיום שמחה אין להתענות תענית חלום בשבת (עיין בסוף ה' יו"ט למהרי"ל ובשו"ת "ציץ אליעזר" חלק ז סימן כה). גם בשירו, המוזכר לעיל, "אבן עזרא", הכריע כדעה זו וחרז: "על כן להתענות בו על פי נבוניו אסור, לבד מיום כיפור עווני".

"אבן עזרא" מביא פירוש נוסף המעוגן חזק בפשט הכתובים. לדעה זו משמעות מיוחדת דווקא בדורנו-דור התחיה והתקומה. הדעות שהובאו במדרש, לעיל מתייחסות לפסוק י' כיחידה עצמאית. "אבן עזרא" מציע ללמוד את פסוק ט' בצמוד לפסוק י'. "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:  וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם…" כאשר מחברים את הפסוקים מגיעים למסקנה הבאה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם - ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה" (שם).

במשך יותר מאלפיים שנה משמעות זו לא הייתה רלוונטית. בדורנו הביאו האחרונים מקור מן התורה לחיוב להודות לקב"ה אחרי ניצחונות צבאיים והצלה מן הצר הצורר. זהו מקור נוסף לחובה לחגוג ולציין את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים ולציין אותם כימי שמחה.

רמז נוסף לכך אפשר למצוא בדברי ה"רוקח" (בביאורו לסידור) המעיר כי בפסוק י' עשרים תיבות [מילים] כמספר התיבות בברכת "תקע בשופר גדול לחירותנו".

הבה נתפלל כי חלקים גדולים יותר של עמנו יכירו בחובה זו, שהיא בעצם זכות, להודות ולהכיר בטובה שמשפיע עלינו הקב"ה, באופן פרטי ובאופן לאומי, ומתוך כך נזכה לראות ולשמוח גם בהתקדמות תהליך הגאולה.