דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשע"ו | שבת פרשת בהעלותך

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - ברכות ותפילות של חולים ועל חולים

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ב, ערך ברכות ותפלות, טורים 369 – 415

וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ [במדבר יב יג]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, ברכות לד א: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, אמר להו כלום הוא מקצר יותר ממשה רבנו דכתיב 'אל נא רפא נא לה'.

תלמוד בבלי, ברכות לד א: כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר 'אל נא רפא נא לה', ולא קמדכר שמה דמרים.

רש"י: 'אל נא רפא נא לה' - בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלושה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו. 'לאמר' - מה תלמוד לומר, אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו 'ואביה ירק ירק וגו'; רבי אלעזר בן עזריה אומר בד' מקומות בקש משה לפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו וכו'. 'רפא נא לה' - מפני מה לא האריך משה בתפילה, שלא יהיו בני ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפילה.

דעת זקנים מבעלי תוספות: 'אל נא רפא נא לה' - 'נא' קמא לשון בקשה, ובתרא לשון עתה.

רבנו בחיי: 'ויצעק משה אל ה' - נצטער על אחותו והתפלל עליה, וטעם 'לאמר כי התפילה היתה באמירה מוחלטת לא במחשבה, וזהו שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו, וטעם החיתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור ותעלה התפילה מצויירת ברוח לפניו יתעלה. 'אל נא רפא נא לה' - אל שהכוח בידך בבקשה ממך רפא לה והשם הזה דין כלול ברחמים וכו'.

בעל הטורים: 'רפא' - ב' במסורת, 'רפא נא לה' 'רפה שבריה כי מטה', משה התפלל לאל שירפא שבריה כי מטה שאם לא כן אין מי שיטהרנה.

ספורנו: 'אל נא רפא נא לה' - בבקשה אני שואל שתרפא עתה לה ולא נצטרך לביישה להוציאה מחוץ למחנה.

הברכות והתפילות הנוגעות לחולה ולרופא מתחלקות למספר קבוצות: תפילות של בריאים כדי שלא יחלו; תפילות של חולים עצמם, או של אחרים על חולים כדי שיתרפאו; ברכות הודאה של חולים לאחר שנתרפאו; תפילות של רופאים שיצליחו בשליחותם לרפא את החולים.

הרפואה האמיתית היא על פי בקשת רחמים, שכן הקב"ה הוא הרופא האמיתי, אלא שאין האדם זוכה לכך, ולכן צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה על ידי טבע הרפואות [1], ובקשת הרפואה קרויה תפילה [2]. ואף על פי שהייסורים באים והולכים בגזרת הקב"ה, מועילה התפילה להקדים הרפואה, שאין הגזרה קובעת עד מתי יהיו הייסורים אלא בלא תפילה [3], וגדולה תפילה שבזכותה ישראל ניצולים מן הייסורים [4]. היינו, לפי אמונתנו יש צורך בשילוב של תפילות וברכות עם רפואה טבעית מקובלת, מתוך אמונה שהרפואה הסופית והאמיתית היא בידי בורא עולם, ואין הרפואה הטבעית והרופאים אלא שלוחים של מקום [5].

תפילות של חולים, או תפילות בעבור חולים ובריאים, במקרא ובחז"ל

תפילות במקרא - תפילת אברהם על אבימלך 'ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך' [6]; תפילת יצחק ורבקה 'ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' [7]; תפילת משה על מרים 'א-ל נא רפא נא לה' [8]; תפילת חנה 'והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה' [9]; תפילות דוד המלך 'רפאני ה' כי נבהלו עצמי'; 'ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני' [10]; תפילת אליהו בהחייאת בן הצרפתית 'ויקרא אל ה' ויאמר וגו' [11]; תפילת אלישע בהחייאת בן השונמית 'ויתפלל אל ה' וגו' [12]; תפילת חזקיה המלך ותשובת ה' 'שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני רפא לך' [13]; תפילת ירמיהו 'רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה' [14].

תפילות בחז"ל - לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר [15]; חכמים תיקנו לומר בברכת 'המפיל' - 'ותצילנו מפגע רע ומחלאים רעים' [16]; בוידוי של יום-הכיפורים תיקנו לומר 'ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורים וחלאים רעים' [17]; תפילה שלימה של חולה מועילה שייענה [18]; כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה [19]; יפה תפילת החולה עצמו מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל [20]; מי שיש לו חולה בתוך ביתו, מבקש עליו רחמים בברכת חולים [21]; צריך אדם להתפלל על זקנתו, שתהא עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות [22]; כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים [23]; מחז"ל היו שהתפללו על חולים וידעו אם חי או מת, לפי שגירות התפילה [24]; תפילה מועילה להחיות חולים ולרפאותם [25]; כוח התפילה גדול מאד, אפילו לשנות הטבע [26].

ברכת רפאנו

מקומה בשמונה עשרה - ברכת הרפואה, הנקראת גם ברכת החולים [27], היא הברכה השמינית בשמונה-עשרה, ומספר טעמים נאמרו על סדר זה:

מה ראו לומר רפואה בשמינית, אמר רבי אחא, מתוך שניתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית [28]; על פי סדר הפסוקים בנביא הושע - 'ארפא משובתם', כנגד רפאנו [29]; על פי סדר תפילת חנה - 'מקים מעפר דל', כנגד רופא חולי עמו ישראל [30].

גירסאות - מצינו הרבה גירסאות לנוסח ברכת רפאנו, כי לא תמצא מקום בעולם שאומר שמונה עשרה עניין אחד תיבה בתיבה, אלא יש מוסיפים תיבות ויש גורעים [31].

יש שמנו התיבות שבכל ברכה בשמונה עשרה, וקבעו שברכת רפאנו תיבותיה כ"ז, כנגד כ"ז פסוקים שבפרשת מילה [32]; וכ"ז תיבות בפסוק 'ויאמר אם שמע תשמע וגו' [33], שבזכות התורה והמצוה באה הרפואה; וכ"ז אותיות בפסוק 'כי חיים הם למוצאיהם וגו' [34]; ויש שדחו מכל וכל קביעת מנין תיבות קבוע, כי שינויי הגירסאות מרובים מאד, ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאהו לא לזולתו, ולמה נטריח על הסופרים לכותבו [35].

יש שניסחו את הברכה בקיצור נמרץ: רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה, ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל [36]. אכן, רובם ככולם גורסים נוסח ארוך יותר [36א], אך גם בו רבו הגירסאות:

רפאנו ה' {אלקינו} [37] ונרפא [38], הושיענו ונושעה [39], {כי תהלתנו אתה} [40],

{והעלה רפואה שלמה לכל מכותינו} [41] או {העלה רפואה שלמה לכל תחלואינו} [42] או {העלה רפואה שלמה לכל מכותינו ולכל תחלואינו} [43] או {העלה רפואה שלמה לכל תחלואינו ולכל מכאובינו} [44] או {העלה ארוכה ומרפא לכל תחלואינו ולכל מכאובינו ולכל מכותינו} [45] או {והעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי נפשנו רוחנו ונשמתנו} [46],

כי א-ל {מלך} [47] {רופא רחמן אתה} [48], או {רופא ורחמן אתה} [49], או {רופא רחמן ונאמן אתה} [50], או {רופא נאמן ורחמן אתה} [51],

ברוך אתה ה', רופא חולי [52] עמו ישראל [53].

טעות - טעה וחתם בברכת רפאנו 'רופא כל בשר' לא יצא, ומכל מקום אם חזר ואמר תוך-כדי-דבור 'רופא חולי עמו ישראל - יצא [54].

כוונה - יכווין לבקש מה' שירפא אותנו בגוף ובנפש, כדי שנהיה בריאים לעבודתו [55].

תפילות עבור חולה

בתפילת רפאנו - אם יש חולה בביתו או בעיר, יתפלל עליו בתפילת שמונה עשרה, אפילו לא בקשו ממנו, ויתפלל קודם על חולה אחר, ואחר כך על החולה שלו, והוא נענה תחילה [56]. ודווקא אם היה לו חולה, מבקש עליו רחמים, אבל אינו רשאי לבקש רחמים בברכה מאמצעיות על העתיד שלא יחלה, מה שאין כן בברכת 'שומע תפילה', אפילו על העתיד רשאי לבקש [57].

כשמתפלל על חולה בתוך תפילת שמונה עשרה אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי, שתשלח מהרה רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף לחולה [פב"פ] בתוך שאר חולי ישראל" [58], או "רפא נא [פב"פ] רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל" [59]. ונוהגים להזכיר את שם האם ולא שם האב, היינו פלוני או פלונית בן/בת אלמונית, שכן כאשר מבקשים רחמים צריך לדייק מאד, ויש יותר וודאות באם מאשר באב, וכן משום שרחמי האם מרובים מרחמי האב [59א].

אם לא ידוע מצבו של החולה - יש מי שכתב לשנות הנוסח ולומר, "אם עדין הוא חולה, ה' ישלח לו רפואה שלמה" [60]; ויש מי שאומר, שלא יזכיר שום תנאי בתפילה [61].

יש אומרים, שיגיד נוסח התפילה לחולה בתוך ברכת רפאנו [62], ואפילו על חולה שאינו ממשפחתו או מקרוביו, ובתנאי שמזכיר חולה מסויים בפירוש, ובתנאי שיש לו קשר כלשהו אל החולה ומרגיש בצערו [63]; יש אומרים, שיכווין במחשבתו על החולה בברכת רפאנו, ויתפלל עליו בפירוש בברכת שומע תפילה [64]; ויש מי שהבדיל, שאם החולה הוא מבני ביתו, או שהוא תלמיד חכם, יבקש עליו בברכת רפאנו; ואם אינו מבני ביתו, יבקש עליו בשומע תפילה [65].

חולה אסור לו להתפלל ולחתום בשם את נוסח ברכת רפאנו בנפרד, בלא יתר חלקי השמונה עשרה, וכן אסור לאדם להתפלל עבור חולה בנוסח ברכת רפאנו וחתימתה בשם, ללא יתר ברכות שמונה עשרה [66].

בקריאת התורה - נוהגים לומר תפילה מיוחדת לשלום החולה בעת הקריאה בתורה בנוסח כזה: "מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה הוא ירפא [ובשבת - יברך] [67] את החולה [68] (פלוני בן פלונית [68א]) בעבור (שפלוני בן פלוני) נדר מתנה בעבורו, בשכר זה הקב"ה ימלא רחמים עליו להחלימו ולרפאותו ולהחזיקו ולהחיותו, וישלח לו מהרה רפואה שלמה מן השמים [69] לרמ"ח איבריו [70] ושס"ה גידיו [ובאשה – ישמיט "לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה" ויאמר "לכל איבריה ולכל גידיה"] [71] בתוך שאר חולי ישראל [72] רפואת הנפש ורפואת הגוף [ובשבת מוסיף: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"] [73] השתא בעגלא ובזמן קריב [74] ונאמר אמן".

בשבת - מותר לברך ברכת 'מי שבירך' לחולה בשבת שלא לפניו [75]. ואם החולה עצמו נמצא בבית הכנסת, עדיף שלא לעשות עליו ה'מי שבירך' המיוחד לחולה, אלא ה'מי שבירך' הרגיל, שכולל בתוכו גם את הבקשה שיצילהו הקב"ה מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה [76]. ואם החולה איננו באותה עיר - יש אומרים, שלא יברך, שמא מת או הבריא [77]; ויש אומרים, שרשאי לברך עליו, שיש לחולה יש חזקת חיים [78], וכן המנהג פשוט, ואין לפקפק בזה כלל [79].

בין ישתבח ליוצר - יש נוהגים לברך את החולה בין ישתבח ליוצר, ואין בו משום הפסק, מפני שהוא לצורך מצווה [80]. יש מי שכתב, שבזמנינו לא שמענו מעולם לעשות הפסק בין ישתבח לקדיש, וכל עיכובי התפילה אצלנו הוא קודם קריאת התורה [81].

תהלים - אף שאסור להתרפא בדברי תורה ובפסוקי תנ"ך [81א], אבל חולה מסוכן שמבקש שיאמרו עליו תהלים ויתפללו עליו, מותר אפילו בשבת וביום-טוב מחשש טירוף דעתו, אבל אם לא בקש בעצמו אלא אחרים בקשו - אסור [82]. ויש מי שהיקל דווקא כשאומר ביחידות [83]. ואם אומר תהלים בשבת עבור חולה בשכר - יש מי שכתב, שיחזור לומר בערב עוד כמה פסוקי תהלים כדי ששכרו יהא בהבלעה [84]; ויש מי שכתב, שמותר לקבל שכר על אמירת תהלים גם בלא הבלעה [85]. יש הנוהגים לומר פסוקים מפרק קיט בתהלים לפי שם החולה, ואף זה מותר עבור חולה שיש בו סכנה, ובלבד שיכוונו שיעלו התפילות לרצון לפני אדון כל, ולא שהרפואה תבוא בזכות הפסוקים עצמם [85א].

באמירת פרקי תהלים על חולה בציבור ידקדקו להכריז שמו קודם שמתחילים באמירת תהלים [86]. ובאמירת תהלים עבור חולה יש לכווין על דרך הלימוד והדבקות בה', ולא על דרך התפילה הרגילה [87].

לשון התפילה - כשמתפלל בפני החולה מותר לומר התפילה בכל לשון [88]; וכשמתפלל שלא בפניו - אם ביחיד, לא יבקש אלא בלשון הקודש [89], אבל הציבור יכולים להתפלל בכל לשון, גם שלא בפניו [90].

שמות - מזכיר שם החולה ושם אמו [91], ודווקא שמו העיקרי, ולא הכינוי, אלא אם כן נשתקע שמו העיקרי לגמרי, ואין משתמשים בו כלל [92]. אם אינו יודע שם האם, יזכיר החולה בשם אביו [93]. אם שמו של החולה הוא שם נוכרי, ולא ידוע שמו העברי, או שבכלל אין לו שם עברי, מכל מקום יזכירו את שמו כפי שהוא מורגל בין הבריות, וכפי שכותבים בגיטין [94]. ואם שינו שמו של החולה, או הוסיפו על שמו, יזכירוהו בשם החדש, ולא בשם העריסה [95]. אמנם אם הוסיפו שם חדש בלא ידיעתו של החולה, וכשהוא צלול לגמרי, אין זה נחשב שמו כלל, לא לתפילה, לא לכתובה ולא לגט [96].

אם מתפלל על אביו החולה, לא יאמר תרפא לאבא מארי, אלא מזכירו בשמו [97]. ודווקא כשמתפלל שלא בפני החולה, אבל אם מתפלל בפני החולה אין צריך להזכיר שמו כלל [98].

חולה חשוך-מרפא - יש להתפלל גם עבור חולה חשוך-מרפא, ואין זו תפילת שווא, כי תמיד יש עוד תקווה אולי תימצא רפואה [99].

כוונות בתפילה - כשאדם חפץ להתפלל על החולה שיתרפא, או על פרנסה, ומכווין לבו למה שהוא צריך, כגון רפאנו, ואינו מכווין בשבחו של הקב"ה באומרו בא"י וכו', זהו עיון תפילה, שאומרים המלאכים לתקנתו מכווין, לשבחו של הקב"ה אינו חושש. אבל המתכווין בברכה בהזכרת ה', אומר הקב"ה כי בי חשק ואפלטהו וכו' [100].

תענית - כשם שהציבור מתענים ומתפללים על צרתם, כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו, כיצד היה לו חולה וכו', יש להתענות ולבקש רחמים בתעניתו [101].

יעילות התפילה - ממחקרים שונים שבוצעו בעולם עולה כי תפילות עבור חולים, אפילו אם המתפללים היו מרחוק ולא הכירו את החולים, הועילו סטטיסטית לשיפור מצב החולים. יתר על כן, במחקר שבוצע בישראל התברר כי לא רק תפילה מרחוק, אלא אפילו תפילה רטרואקטיבית, הועילה לשפר את מצבם של חולים. אמנם היו גם מחקרים אחרים שלא מצאו יעילות לתפילה מרחוק.

ברכת הגומל

יסוד החיוב - מי שהיה חולה ונתרפא הוא אחד מארבעה אשר צריכים להודות, היינו לברך ברכת הגומל, שנאמר [102]: 'כל אכל תתעב נפשם וגו' ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם' [103], וברכה זו נתקנה במקום קרבן תודה [104].

יש מי שכתב, שברכת הגומל היא רשות [105], וחלקו עליו וכתבו שהיא חובה, ועיקרה מדברי קבלה [106].

סוגי החולים - יש אומרים, שחולה חייב לברך דווקא אם שנתרפא מחולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, או שאר חולי שיש בו סכנה [107]; יש אומרים, שבכל חולי שעלה למשכב, אפילו לא היה חולי של סכנה, כשיבריא חייב לברך [108]. לשיטה זו יש אומרים, שחייב בברכה דווקא אם נפל למשכב, לא פחות משלשה ימים [109], ולאו דווקא מעת לעת [110], ויש אומרים, שבמחלה מסוכנת גם בפחות משלשה ימים יברך [111], ואפילו לא עלה למיטה כלל [112]. אם חלה במחלה שדרך בני אדם לעלות למיטה בשכמותה, והוא התאמץ ולא שכב, לא יברך, וכן להיפך, חולה שהוא איסטניס ושוכב מתוך פינוק, במחלה שדרך רוב בני אדם לא לעלות למשכב, לא יברך [113]; ויש אומרים, שאפילו הבריא ממיחוש בעלמא חייב לברך [114].

סוגי מחלות - יש אומרים, שברכת הגומל נתקנה דווקא על צרה שבאה לאדם בעל כורחו ושלא מדעתו; ויש אומרים, שבכל מקרה שניצל מסכנה, ללא חשיבות כיצד נכנס לסכנה, חייב לברך [115].

אין הפרש בין מיחוש קבוע הבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ולכן מחלה החוזרת לעיתים, יברך כל פעם שמתרפא, שהרי נתרפא לגמרי ורק שהמחלה חוזרת שנית, ונחשב כל פעם כמחלה חדשה וכהבראה מלאה [116].

עיתוי הברכה - אין לברך אלא אחר שנגמרה הטובה והיא שלימה [117], והחולה הולך על בוריו [118], וצריך להמתין עד שיהא בריא לגמרי, ולא יהא עליו שם חולה כלל, אפילו שאין בו סכנה [119].

נכון לברך תוך שלשה ימים משחזר לבוריו ממחלתו [120], ואפילו יצטרך בשביל זה לברך שלא בפני ספר תורה כפי המנהג, אף על פי כן לא יאחר יותר משלשה ימים [121]; ויש אומרים, שיכול לברך עד חמישה ימים [122]. אכן, אם אין לו עשרה גדולים לברך בפניהם, ימתין עד שלשים יום, שמא יזדמנו לו עשרה שיוכל לקיים המצווה כהלכתה, ויותר לא ימתין [123]. ואם איחר, יש לו תשלומים כל זמן שירצה [124].

עמידה - המברך צריך לעמוד [125], והשומעים ראוי שיישבו [126], ובדיעבד יצא גם אם בירך בישיבה [127].

המניין - צריך לברך ברכה זו בפני עשרה אנשים גדולים [128]. יש אומרים, שבעל הנס נכלל במניין העשרה [129]; ויש אומרים, שצריך עשרה מלבד בעל הנס [130].

שנים מן העשרה צריכים להיות תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות [131]; ויש אומרים, שצריך עשרה ועוד שני תלמידי חכמים [132]. ואם אין שם שני תלמידי חכמים, אינו מעכב הברכה [133]. יש מי שכתב, שאם יש שני מניינים, ובאחד מהם יש שני תלמידי חכמים, לכתחילה יש להעדיף לומר ברכת הגומל במניין זה [134].

בדיעבד, אם בירך ברכת הגומל שלא בפני עשרה - יש אומרים, שהברכה בפני עשרה היא לעיכוב, ולכן אם בירך בפחות מעשרה לא יצא [135], ולדעה זו אם בירך בלא עשרה, הרי זו ברכה לבטלה [136]; ויש אומרים, שאף לדעה זו אין איסור לברך בלא עשרה [137]. ולדעה זו טוב לחזור ולברך בפני עשרה, בלא הזכרת שם ומלכות [138]; ויש אומרים, שהברכה בפני עשרה איננה אלא לכתחילה, ולכן אין צריך לחזור ולברך [139].

מקום הברכה - נהגו לברך ברכת הגומל בבית הכנסת אחר קריאת התורה, לאחר שבירך ברכת התורה האחרונה [140]. והטעם הוא לפי שבבית הכנסת יש עשרה [141], ויש שם תלמידי חכמים [142], והעליה לתורה היא במקום קרבן [143].

בלחש - המברך בלחש כאילו ברך שלא בפני עשרה [144].

שבת ויום-טוב - מברכים ברכת הגומל גם בשבת וביום-טוב [145].

בלילה - יש אומרים, שאין לברך ברכת הגומל בלילה, מפני שברכה זו היא במקום קרבן תודה, ואין תודה אלא ביום [146]; ויש אומרים, שיכול לברך גם בלילה [147], ואפילו נשים יכולות לברך בלילה [148]; ויש מי העלה שמעיקר הדין מותר לברך בלילה, אלא שמנהג ישראל שלא לעשות כן [149].

ספק אם בירך ברכת הגומל, יברך בלא שם ומלכות [150]. ומשמע שדין זה נכון גם אם ספק לו אם הוא בכלל מחוייב בברכה.

קטן - דין קטן בברכת הגומל הוא מחלוקת הפוסקים. יש אומרים, שלא יברך ברכת הגומל, ואפילו מצד מצות חינוך לא יברך [151]; ויש אומרים, שאף קטן יכול לברך ברכת הגומל [152]. יש אומרים, שעל האב לברך עבור בנו הקטן שנעשה לו נס [153]; יש אומרים, שאין האב יכול לברך בשביל בנו [154]; ויש מי שכתב, שיברך האב בלא שם ומלכות [155]. ומכל מקום, מבן י"ג שנה יברך לכל הדעות, ולא צריך להמתין עד כ' שנים [156].

נשים חייבות בברכת הגומל מעיקר הדין. אך יש שכתבו, שמנהג העולם הוא שהנשים לא מברכות [157], וכן לא יברך בעלה עבורה [158]; ויש שכתבו, שגם הנשים צריכות לברך ברכת הגומל כעיקר הדין [159].

שליח - יש אומרים, שאיש אחר, שהוא אוהבו וקרובו של בעל הנס, או אפילו שאינו קרובו אלא רוצה בטובתו, יכול לברך בשבילו, ולומר אשר גמלך כל טוב, והוא יענה אמן [160]; ויש אומרים שלא יברך, ואם בירך גוערים בו, שמא ברכה לבטלה היא [161].

נוסח הברכה של המברך - ישנן כמה גירסאות בנוסח הברכה:

מאי מברך, אמר ר' יהודה, גומל חסדים טובים [162]. ואף שבגמרא הנוסח הוא בלא שם ומלכות, הוא לאו דווקא, וצריך להזכיר שם ומלכות [163].

הנוסח בסידורים שלנו הוא: בא"י אמ"ה הגומל [גומל] [164] לחייבים [165] טובות שגמלני כל טוב [166]. יש שהנוסח שלהם הוא הגומל חסדים טובים לחייבים שגמלני כל טוב [167]; ויש שהנוסח שלהם הוא שגמלני טוב, בלי המילה 'כל' [168].

יש אומרים, שהנוסח מעכב, ואין לשנות ממטבע שטבעו חז"ל [169]; ויש אומרים, שהנוסח איננו מעכב בדיעבד, כל שאמר עניין הברכה [170].

נוסח הברכה של הציבור - הציבור עונה במטבע מיוחדת [171], ומצינו גירסאות אחדות:

מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה [172]; אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה [173]; מי שגמלך טוב הוא יגמלך סלה [174]; מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב סלה [175]; צור שגמלך הוא יגמלך סלה [176]; ואשר גמלך כל טוב וחן וחסד וחמלה, הוא ברחמיו יגמלך כל טוב סלה [177]; אמן, הא-ל שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה [178]. ואם לא ענו כלל, אינו מעכב [179]. ומכל מקום לכל הגירסאות צריך לומר אמן על הברכה לפני אמירת נוסח 'מי שגמלך וכו' [180].

לימוד קרבן תודה - יש מי שכתב, שכיוון שבזמן בית המקדש היה חייב בקרבן תודה, לכן בזמנינו יש לו ללמוד על כל פנים דיני הקרבת קרבן תודה [181].

מצבים רפואיים מיוחדים - הפוסקים דנו במצבים רפואיים מיוחדים אם יברך ברכת הגומל. באופן כללי יש לציין, שחלק מהפסקים דלהלן מבוססים על שיטות הפוסקים, שכל מחלה שעלה למיטה יברך, וחלק מהם מבוססים על שיטות הפוסקים, שדווקא במחלה שיש בה סכנה יברך:

· שיתוק מחצית הפנים אינו חייב לברך כשיתרפא, לפי שאין בו סכנה, ואינו זקוק לשכב במיטה [182].

· חש בעיניו, ויש סכנה במחלתו, אלא שלא צריך לשכב - יש אומרים, שחייב לברך [183]; יש אומרים שפטור [184]; ויש אומרים, שיברך בלא שם ומלכות [185].

· חש בעיניו ונותח, יברך לאחר שהבריא מהניתוח [186].

· כל ניתוח הוא בחזקת סכנה, ולכן מי שנרפא מניתוח כלשהו, אפילו כגון שבר מעיים [187], או טחורים, חייב לברך [188].

· מי שתרם איבר פנימי לשם השתלה בגופו של חולה מסוכן הצריך לאיבר זה - יש אומרים, שלא יברך ברכת הגומל לאחר שהבריא מהניתוח, ועל כל פנים בלא שם ומלכות [189]; ויש מי שכתב, שצריך לברך [190].

· מי שהבריא מהתקף לב, התקף של אבני כליות, או אבני מרה, יברך ברכת הגומל בכל פעם שניצול מההתקף והבריא ממנו, אף שעלול לחזור ולקבל עוד התקפים [191]. ואם לא נתרפא לגמרי בין ההתקפים, יברך דווקא אחר שיתרפא [192].

· מי שנרפא ממחלה אחת ולאהספיק לברך עד שנכנס למחלה אחרת - אין לברך ברכת הגומל אלא אחרי שנרפא מהמחלה השניה [193].

· חולה לב שעבר צינתור, אפילו אם לא הרחיבו את כלי הדם על ידי בלון, מברך ברכת הגומל [194].

· חולה נפש שנתרפא, אף שקיים חשש סביר שיחזור להתקפיו, יברך לאחר שהבריא מההתקף [195]. דין זה נכון בוודאי בחולה נפש שמצבו מוגדר כחולה שיש בו סכנה, ויש מי שכתב שגם במצבי נוירוזה יש מקום לברך אחרי שהחלים [196].

· נעקץ על ידי עקרב, אם לא חלה כלל אלא שחש יסורי העקיצה, לא יברך; ואם חלה מחמת העקיצה - יברך [197].

· נרפא אך נעשה טריפה, כגון שנרפא מחוליו על ידי תרופות או ניתוחים וכיו"ב, אלא שנעשה טריפה בגלל הטיפולים - יש אומרים, שיברך בלא שם ומלכות [198]; ויש אומרים, שיברך ברכה מלאה [199].

מי שחלה בהיותו על ספינה בים, ואחר כך הבריא ועלה מן הים - יש מי שכתב, שיברך פעם אחת על שתי ההודאות [200]; ויש מי שכתב, שיש לברך שתי ברכות נפרדות על שתי הודיות שונות [201].

יהודי מבוגר שלא נימול בילדותו, ונימול בעת בגרותו, צריך לברך ברכת הגומל לאחר שנרפא מהמילה [202]; אבל גוי שהתגייר ונימול לא יברך, כי בעת הסכנה היה עדיין בגויותו [203].

ברכת אשר יצר

החיוב - חייב אדם לברך ברכת 'אשר יצר' בכל פעם שהוא יוצא מבית הכסא לעשיית צרכיו, בין שתן ובין צואה [204].

נוסח הברכה:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם [205] בחכמה [206], וברא בו נקבים נקבים [207] חלולים חלולים [208], גלוי וידוע לפני כסא כבודך [209], שאם יפתח אחד מהם [210], או יסתם אחד מהם [211], אי [212] אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת [213], ברוך אתה ה' רופא [חולי] [214] כל בשר [215] ומפליא לעשות" [216].

מובא בשם האר"י, שיש מ"ה תיבות בברכה זו, כמניין א'ד'ם'.

שיעורים - אין שיעור להטלת מים, וצריך לברך אפילו אם הטיל טיפת שתן אחת [217].

עיתוי הברכה - צריך לברך ברכת 'אשר יצר' סמוך ככל האפשר לאחר עשיית צרכיו [218], ואפילו לאחר ברכת 'המפיל' יאמר ברכת 'אשר יצר', ולא יסמוך על הברכה שעתיד לומר בבקר [219]. ומכל מקום אם לא בירך מיד, יברך גם לאחר זמן גדול [220], אך היינו דווקא כל זמן שזוכר ומרגיש את חיוביו הקודמים, ולא לאחר זמן ארוך מאד [221], ויש מי שכתבו שיכול לברך עד חצי שעה או עד ע"ב רגעים [222]. ואם לא בירך ברכת 'אשר יצר' עד שרוצה להטיל מים פעם שנית - יש אומרים, שקודם יברך 'אשר יצר' על הפעם הראשונה, ואחר כך יטיל מימיו בשנית; ויש אומרים, שאם נזכר שלא בירך על ההטלה הראשונה עד שהרגיש צורך להטיל מים פעם שנית, שוב לא יברך [223]. ואם לא ברך 'אשר יצר', ואחר כך הטיל שוב מימיו - יש אומרים, שיברך פעמיים אשר יצר [224]; ויש אומרים, שברכה אחת עולה על כל הפעמים הקודמות [225], ויש להקל כשיטה זו בספק ברכות [226].

עמידה - יש מי שכתב, שצריך לברך ברכת 'אשר יצר' בעמידה ולא בישיבה [227].

נטילת ידיים - במהלך היממה, כאשר מברך ברכת 'אשר יצר' על עשיית צרכיו, לא מברך ברכת על נטילת ידיים [228], ואפילו היו ידיו מלוכלכות ששפשף בהן [229]. יש מי שכתב, שאם הטיל מים ולא שפשף ולא נגע, יכול לברך ברכת 'אשר יצר' גם בלא נטילת ידיים, אלא אם כן רוצה להתפלל או לעסוק בדברים שבקדושה; ויש אומרים, שבכל מקרה צריך ליטול ידיים [230].

ברכה אחרונה - מי שאכל דבר שחייב בברכה אחרונה ושכח לברך, והטיל מימיו ונזכר קודם שבא לברך ברכת 'אשר יצר', יברך קודם 'אשר יצר', ואחר כך ברכה אחרונה [231].

באמצע התפילה - מי שנפנה לנקביו באמצע התפילה - יש מי שכתב, שלא יברך כלל ברכת 'אשר יצר', כי יוצא ידי חובת ברכה זו בתפילת 'רפאנו' [232]; ויש מי שכתבו, שיברך ברכת 'אשר יצר' אחרי גמר התפילה, כי ברכה זו נתקנה למצבים שהם בדרך הטבע, ולכל באי עולם גם כשהם בריאים, בעוד שברכת 'רפאנו' היא ברכה מיוחדת לעם ישראל ולמצב של מחלה, ולפיכך הן שתי ברכות שונות [233].

אם לא הרגיש צורך לנקביו כלל, אלא שהטיל מים כדי שלא יצטרך לכך לאחר זמן, וכגון שעומד לצאת לדרך, בכל זאת מברך ברכת 'אשר יצר' [234].

שליחות - יש מרבני דורנו שהסתפקו אם יכול אדם להוציא את חברו בברכת 'אשר יצר', והספק הוא אם זו ברכת השבח דווקא, או גם ברכת הנהנין [235].

בברכות השחר - ברכת 'אשר יצר' נתקנה גם לאומרה בקביעות כחלק מברכות השחר. מקדימים לה ברכת 'על נטילת ידיים', ומיד לאחריה אומרים ברכת 'אלקי נשמה' [236]. כמו כן נהגו לסדר ברכת התורה מיד אחרי ברכת 'אשר יצר' [237].

ברכת הרפואה לרופא

אף על פי שהריפוי היא מצווה, אין מברכים עליה, משום שמצות השבת אבדת גופו להסיר ולמנוע הסכנה היא באה, וכל מצווה שבאה להסיר סכנה, אין מברכים עליה [238]. כמו כן לא שייך לברך עובר לעשייתן, שאין להאריך בתפילה כשצריך לרפא, והזריז הרי זה משובח [239].

ניתן להוסיף עוד נימוקים לכך שלא תיקנו ברכה לרופא על מצות הריפוי:

מצווה שאין עשייתה גמר חיובה, אין מברכים על עשייתה, וברפואה פעמים רבות יש פעולות מתמשכות הנדרשות להשלמת הרפואה [240]; או מצווה שהיא בין אדם לחברו, אין מברכים עליה [241]; מצווה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ותתבטל המצווה, אין מברכים עליה [242]; או מצווה שלעולם האדם חייב בהם, ואין עתים להיפטר מהם, אין מברכים עליה [243]; או שאין מברכים על מצוות שכליות [244].

מקורות והערות

[1] ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; [2] מנורת המאור (אלנקוה) ח"ב עמ' 132; מנורת המאור (אבוהב) ח"א, נר ג; [3] ראה ע"ז נה א. וראה תוס' ר"ה טז א ד"ה כמאן, והגהות היעב"ץ לר"ה שם; תוס' שבת בעניין כתונת הפסים; תוס' סנהדרין כ א ד"ה ששהא; רמב"ם וראב"ד תשובה ה ה; [4] מדרש, הובא בתו"ש במדבר פי"ב אות קלו; [5] ראה הרפואה והיהדות, עמ' 47-39; [6] בראשית כ יז; [7] בראשית כה כא; [8] בפסוקנו; [9] שמו"א א י; [10] תהלים ו ג; תהלים ל ג; [11] מל"א יז כא; [12] מל"ב ד לג; [13] מל"ב כ ה; [14] ירמיהו יז יד; [15] שבת לב א; רמב"ן תורת האדם, שער המיחוש; טור יו"ד סי' שלה; [16] ברכות ס ב; [17] ברכות יז א. וראה יומא פז ב; [18] ר"ה יח א; [19] ב"ק צב א; [20] ב"ר נג יט, וכפי גירסת רש"י בראשית כא יז; [21] ע"ז ח א; [22] תנחומא מקץ ו; [23] ב"ב קטז א. וראה באריכות בנידון בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ד סי' נא; הליכות שלמה ח"א פ"ח הע' 60; [24] ר' חנינא בן דוסא, משנה וברייתא ברכות לד ב. וראה עוד רמב"ן עה"ת שמות יח טו; [25] עירובין כט ב - מעשה ר' חנינא; מדרש רבה דברים ח ד - מעשה ר' אליעזר בן יעקב; [26] רבנו בחיי, בראשית כה כא; [27] ע"ז ח א; [28] מגילה יז ב; ירושלמי ברכות ב ד; שה"ש רבה ז ה; טור או"ח סי' קטז. וראה במהרש"א ח"א, וברש"ש מגילה שם. והגריעב"ץ בסדור בית יעקב הוסיף, שכשריפא רפאל את אברהם אמרו רופא חולים; [29] הושע יד ה - הריב"א, הובא באבודרהם סדר שחרית של חול ופירושה; [30] שמ"א ב ח - בה"ג, הובא באבודרהם שם; [31] אבודרהם שם; [32] בראשית פרק יז; [33] שמות טו כו; [34] משלי ד כב. כל זה בטור או"ח סי' קטז; [35] אבודרהם שם. וראה ירושלמי ברכות ב ד, שכנראה היה לו נוסח אחר המתחיל ב"רפא חליינו"; [36] רבנו סעדיה גאון, הובא בסדור הגאונים והמקובלים והחסידים, ספר שני, ח"ג; [36א] וראה בתפלה לדוד לאדר"ת, הובא בסוף סידור עולת ראיה, שהביא מירושלמי ברכות ד א, מחלוקת אם עדיף להרבות בתפילה על חולה או דווקא לקצר בתפילה, ומשמע שם שיש להבדיל בין יחיד לציבור, עיי"ש; [37] כן גרסו במחזור ויטרי, בסדר תפלות של הרמב"ם, ובסדור תכלאל כמנהג יהודי תימן. אך בסדר רב עמרם גאון, ובכל נוסחאות הסידורים בימינו של האשכנזים ועדות המזרח לא גורסים תיבה זו. ובשו"ת רש"ל סי' סד כתב, שאין להוסיף "אלקינו", אלא כלשון הכתוב בירמיהו, וכן פסקו ברב שו"ע או"ח סי' קטז, ובמ"ב סי' קטז סק"א; [38] מספר הסברים ניתנו לכפל הלשון 'רפאנו ... ונרפא': יש סוג רפואות שנמסרו ע"י שליחים, ויש סוג רפואות שהקב"ה בעצמו כביכול מרפא (זוהר חדש פ' בלק דנ"ד ע"ב); רפואת ה' היא עולמית ולא חוזרת, ולכן ברגע שירפא ה' נרפא, ולא נצטרך לחזור על הרפואה (ברוך שאמר מבעל התו"ת על התפילות); מתפללים אנו שנסכים לקבל את הרפואה, כי יש אנשים שאינם רוצים כלל להירפא (ר"א בן הגר"א); רפואת ה' היא מיידית, ומיד נרפא ללא שהיות (פי' מבעל החפץ חיים בס' הח"ח - חייו ופעלו); נוסח דומה ל"השיבנו ה' אליך ונשובה", והפירוש שיהיה הקב"ה המתחיל, ואחר כך נהיה אנחנו המסיימים והמתגברים (עץ יוסף בסדור אוצר התפילות); [39] מקור הנוסח בירמיה יז יד, אלא ששם נכתב בלשון יחיד. ואע"פ שכתב הנכתב ליחיד אין מכנים אותו לרבים (תוספתא מגילה ג כא; רי"ף סופ"ד דמגילה), נאמרו על כך מספר תירוצים: דווקא כשמתרגם או קורא הפסוק אינו רשאי לשנות מיחיד לרבים ולהיפך, אבל פסוק של תפילה שאין כוונת הציבור לקרותם אלא להתחנן דרך תפילה רשאים לשנות לפי צורך השעה ולפי עניין תפילתם (טור או"ח סי' קטז, ואבודרהם סדר שחרית של חול ופירושה, בשם הרמ"ה, וראה בב"י וב"ח שם; המחבר או"ח קטז א); או דווקא כשקורא כל המזמור או על העניין כסדר אז אסור לשנות, אבל כשמתפלל ואומר פסוקים מפוזרים, אין להקפיד על שינוי מיחיד לרבים ולהיפך (טור שם, ואבודרהם שם, בשם הר' יונה והרא"ש; רמ"א או"ח קטז א); או שצריך אדם לבקש צרכיו בלשון רבים, וכן כל שמונה עשרה ברכות בלשון רבים (ס' חסידים הוצאת מק"נ סוסי' שסא, הביא מגמ' ברכות ל א); [40] כך היא הגירסה ברוב הסידורים, פרט לסדר רב עמרם גאון ונוסח התכלאל, שלא גורסים כלל תיבות אלו; [41] נוסח רב עמרם גאון; [42] סדר תפילות של הרמב"ם, ונוסח תכלאל; [43] נוסח מחזור ויטרי; [44] אבודרהם. והסביר שם: "והעלה רפואה שלמה לכל תחלואינו" על שם 'הרופא לכל תחלואיכי' (תהלים קג ג); "ולכל מכאובנו" על שם 'כי הוא יכאיב ויחבוש' (איוב ה יח); [45] כמנהג עדות המזרח, כמנהג נוסח ספרד של האשכנזים, אשר מוסיפים עוד: "רפואה שלמה לכל מכותינו"; [46] שע"ת או"ח סי' קטז, בשם ס' נאות יעקב; [47] כפי נוסח האשכנזים, הן נוסח ספרד והן נוסח אשכנז, אך כל הסידורים הקדמונים והעדות האחרות לא גורסים זאת, וכן כתב בא"ר סי' קטז, ובשלמי צבור למהרי"ט אלגאזי, שלא לגרוס תיבה זו, וצ"ע למה הוסיפו זאת; [48] סידור רב עמרם גאון, סידור תכלאל; [49] סדר התפילות של הרמב"ם; [50] נוסח הריקאנטי, ונוסח עדות המזרח; [51] מחזור ויטרי, אבודרהם, נוסח האשכנזים, הן ספרד והן אשכנז. ומספר הסברים נאמרו על תיבות אלו: "רופא נאמן ורחמן" על שם 'כי אני ה' רופאך' (שמות טו כו - אבודהם), או כנגד 'וחלים רעים ונאמנים' (דברים כח נט - עץ יוסף; אבודרהם), או כנגד יסורים וחוליים רעים (ברכות, יז א). "רחמן" - רפואת הקב"ה היא ברחמנות, בניגוד לרפואת רופא בשר ודם, שלעתים משתמש באמצעים קשים ומרים לצורך הרפואה (אחרית לשלום, בסידור אוצר התפילות); [52] צריך לומר בצירי תחת הלמ"ד - מ"ב סי' קטז סק"א; [53] הטעם שסיום הברכה היא רופא חולי עמו ישראל, אע"פ שהקב"ה הוא רופא כל בשר, וכפי הנוסח בברכת אשר יצר, כי ברכת אשר יצר היא כללית ועל פי דרכי הטבע, ולכן שייך לומר רופא כל בשר, אבל את ברכת רפאנו תיקנו חז"ל לחולי ישראל דווקא, על המעלה המיוחדת שלהם שהיא מחוץ לדרכי הטבע - כן ביאר הגר"י אייבשיץ, הובאו דבריו בס' הליכות שלמה ח"א פ"ח סקי"ט. ולפי גמ' שבת יב ב, צריך לכלול החולה בתוך שאר חולי ישראל; [54] הליכות שלמה ח"א פ"ח סע' טו; [55] הגריעב"ץ בסדור בית יעקב; [56] הגריעב"ץ בסדור בית יעקב; [57] מ"ב סי' קיט סק"א, בשם הפמ"ג; [58] נוסח הגריעב"ץ בסידורו; [59] מ"ב סי' קטז סק"ג; [59א] על פי זוהר פ"ד עמ' א, פר' לך לך; [60] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' כו; [61] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה קונט' רמת רחל סי' יח; [62] רמב"ם תפילה ו ג; טושו"ע או"ח קיט א; היעב"ץ בסידורו; מ"ב שם; ברכ"י סי' קיט. וכן מפורש בחי' הר"ן ע"ז ח א: "ואם יש לו חולה תוך ביתו אומרה בברכת רפאנו, פירוש שאינו רשאי להמתין עד שומע תפלה, ומיהו אם לא הזכיר עד שומע תפלה מזכיר שם"; [63] הליכות שלמה ח"א פ"ח סע' טז; [64] שו"ת מהר"י מלכו סי' קט; כף החיים או"ח סי' קיט סק"א. ובס' חסידים סי' קנח: "אם יש לך חולי אל תשים לבך לכוין רק בברכת החולים"; [65] שו"ת אור לציון ח"ב פ"ז סל"ג. ודייק כן מדברי הב"י או"ח סי' קיט, ורבנו יונה שהובא בב"י שם; [66] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' קטז סק"א; [67] יש אומרים שבשבת יאמר "יברך" ולא "ירפא", מפני שזו תחינה ואין לאומרה בשבת - דעת קדושים ב"פנינים יקרים" שבסוף הספר, אות סט; [68] בדרכי חיים ושלום סי' רכ, מביא שהנחת אלעזר הקפיד שלא יזכירו 'החולה', וראה טעמו שם; [68א] בתפילה עבור חולה מתפללים בשם אמו, וכתב הרש"ל שבת סו ב, שבני אדם מכירים האשה שהיא אם הוולד יותר מאביו; [69] הלשון "מן השמים" קצת קשה, שהרי הכל בא מן השמים, וראה מה שכתב בפי' ברוך שאמר על התפילות מבעל התו"ת; [70] ולכאורה תמוה נוסח זה, שהרי רמ"ח האיברים הם רק אלו שיש בהם בשר גידים ועצמות, ולעניין שמטמאים באהל בכלשהו - משנה אהלות א ח, ולכן לא נמנו איברים אחרים כמו כליות, כבד, לב וכיו"ב, אבל לעניין רפואה בוודאי יש לכלול גם איברים אלו, ואם כן הם יותר מרמ"ח, וצ"ע; [71] ראה בשו"ת האלף לך שלמה סי' קכ, שהסתפק בנוסח לאשה, ובשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' סז תיקן את הנוסח של המי שברך ליולדת. וראה בספר הלכות נשים לאאמו"ר פ"א הע' 4, שהעיר שכבר קדמו הדעת קדושים ב"פנינים יקרים" שבסוף הספר, אות ע, שלאשה יאמר לאיבריה וגידיה, ולא לרמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. אמנם ראה ירושלמי סוטה ה א, שגם באשה יש רמ"ח איברים, והסביר בעל הטורים, במדבר ה יח, והחיד"א בס' דבש לפי מערכת סמ"ך סק"א, שהאיברים היתירים באשה אינם מטמאים באהל, ולכן לא נימנו בכלל האיברים. אלא שלעניין 'מי שברך' עדיין קשה, שהרי גם האיברים שאינם מטמאים באהל צריכים רפואה ובריאות. ואם ניכרת לו איבר - יש מי שכתב, שמכל מקום אין לשנות את נוסח ה'מי שברך', אף שהוא חסר מהרמ"ח איברים - ס' פרדס יוסף, הובא בנשמת אברהם ח"ה חאו"ח סי' קיט סק"א; [72] צריך לכלול אותו בתוך שאר חולי ישראל - שבת, יב ב; [73] ראה מה שהקשו על עצם הברכה לחולה בשבת, ועל הצורך בתוספת זו במג"א סי' רפח סקי"ד; שו"ע הרב או"ח סי' רפח. ולעניין יו"ט כתב בס' תפלה לדוד להאדר"ת, הובא בסוף סידור עולת ראיה, שאין צריך לומר "יו"ט הוא מלזעוק", ואפשר לומר גם ביו"ט "שבת היא מלזעוק", כי יו"ט נקרא שבת, עיי"ש; [74] התוספת "השתא בעגלא ובזמן קריב" אחרי שאמרו שישלח לו רפואה שלמה "מהרה", הוא על פי גמ' גיטין פח ב, שאמרו שם, שמהרה דמארי עלמא תמניא מאה וחמשין ותרין שנין, ולכן מבארים כאן שהבקשה לרפואה מהרה היא בעגלא ובזמן קריב שלנו, והתרגום על משלי, כט א, פתע ישבר - בעגלא נתחבר, היינו שעגלא הוא פתע פתאום, וגם זה מצטרף לפירוש זה שהרפואה תהיה פתאומית ומהירה כפי חשבוננו, כ"כ בברוך שאמר מבעל תו"ת על התפילות; [75] שו"ת אבקת רוכל להב"י סי' יא; [76] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' לו אות ב; [77] לקוטי מהרי"ל, הובא בפ"ת יו"ד סי' שלה סק"ב, ובשע"ת או"ח סי' רפח סק"ג; [78] שו"ת נחלת שבעה סי' נט; [79] ערוה"ש יו"ד שלה יב; [80] רמ"א או"ח נד ג. וראה בערוה"ש או"ח נד ג-ד, בביאור דין זה; [81] ערוה"ש שם; [81א] סנהדרין קא א; רמב"ם ע"ז יא יב; טושו"ע יו"ד קעט ח; [82] שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קה; [83] הליכות שלמה ח"א פי"ד הע' יט; [84] אשל אברהם (בוטשאטש) סי' שו ס"ה; [85] הליכות שלמה, שם; [85א] שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' קכא; שם, ח"ב סי' סז; [86] הליכות שלמה ח"א פ"ח הע' כב; [87] הליכות שלמה, שם; [88] רמב"ן תורת האדם, שער המיחוש; טושו"ע או"ח קיט ה; מ"ב סי' קא סקט"ז; [89] שו"ע או"ח קא ד. ועיין ט"ז שזהו דעת הרי"ף, אבל דעת הרא"ש דדווקא לשון ארמית לא ישתמש, אבל שאר לשונות הוי כמו לשון הקודש, והטור סתם כאן נגד אביו, משום דחולה בעי רחמי טובא, ועי' גם בפרישה שם; [90] סוטה לג א, ובפירש"י שם; [91] שבת סו ב, ורש"י ומהרש"ל בחכמת שלמה שם; שבת עג א; [92] הליכות שלמה ח"א פ"ח סע' יז; [93] שו"ת יביע אומר שם; [94] ראה ס' חסדי אברהם, עמ' שו-שז, בשם הגר"י ראטה מקארלסבורג; [95] שערי הלכה ומנהג ח"א סוסי' פה; [96] הליכות שלמה ח"א פ"ח הע' 67; [97] כף החיים סי' קיט סק"ו; [98] ברכות לד א; מג"א ריש סי' קיט; מ"ב שם; [99] ראה פאר הדור, ח"ד עמ' לד, בשם חזו"א; [100] ס' חסידים, מהד' הרשלר, גנוזות, ח"א תשמ"ד, סי' כב, ובהוצאת מק"נ הוא בסי' תעה בשינוי לשון; [101] רמב"ם תעניות א ט; טושו"ע או"ח תקעח א. וראה במ"מ שם, שאין לדין זה מקור מהגמרא, אך דברים נראים הם מדרכי התשובה. וראה במ"ב שם סק"א, בשם הב"ח והפרמ"ג, שמשמע שיש חיוב להתענות עליו; [102] תהלים קז יח-כא; [103] ברכות נד ב; רמב"ם ברכות י ח; טושו"ע או"ח ריט א; חיי אדם סה ו; [104] הרא"ש ברכות פ"ט ס"ג. וראה ברד"ק ישעיה לח ט, שחזקיהו כתב הודאה כשנתרפא מחוליו ועלה בית ה'; [105] מג"א סי' ריט סק"ג; [106] פמ"ג שם; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נא; [107] מאירי ברכות נד ב, בשם יש מי שאומר; טור או"ח סי' ריט, בשם הראב"ד; רמ"א שם ח, וכן נוהגין באשכנז; מ"ב שם סקכ"ח; קיצשו"ע סא א; [108] טושו"ע ריט ח; רמב"ן תורת האדם שער ההודאה; שו"ת הרשב"א ח"א סי' פב; מאירי ברכות נד ב; [109] חיי אדם סה ו; קיצשו"ע סא א; [110] בן איש חי שנה א, פר' עקב סק"ז; [111] מ"ב סי' ריט סקכ"ח, ובבאה"ל שם; [112] שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' יד. וראה בשו"ת אור לציון שם, שאפילו אם רק התעלף וקם, יברך ברכת הגומל; [113] שו"ת שדה הארץ סי' ז; בירך את אברהם סי' נט סט"ז; [114] ערוך ע' ארבע בשם רב האי גאון. והובא גם בטור שם (וכתב שכן נוהגים בספרד), ברא"ש ברכות נד ב, ובהגהות מיימוניות ברכות פ"י אות ה; ב"י שם, בשם הרמב"ן והרשב"א; [115] ראה במחזיק ברכה להחיד"א או"ח סי' ריט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ג. וראה בשו"ת ישכיל עבדי ח"ב חאו"ח סי' ז, ושם ח"ו חאו"ח סי' יד, שהגורם מחלה לעצמו, לא יברך ברכת הגומל; [116] שו"ת הרשב"א ח"א סי' פב, ושם ח"ז סי' לח; שו"ע ריט ח; [117] עטרת זקנים או"ח סי' ריט; מאור ושמש, עה"פ בראשית ל לה; מ"ב סי' ריט סק"ב; [118] שו"ע או"ח ריט א; חיי אדם סה ו; מ"ב סי' ריט סק"ב; [119] א"ר סי' ריט סק"א; שו"ת שלמת חיים, מהד' חדשה, סי' קלו; [120] שו"ע שם ו; [121] ב"י סי' ריט, בשם הרמב"ן; מג"א שם סק"ו; מ"ב שם סק"כ; [122] ב"י שם, בשם הרשב"א; באר היטב שם סק"ט, בשם עטרת זקנים; [123] מ"ב שם סק"ח, בשם הרא"ה; [124] טושו"ע שם; צידה לדרך ד"ט ע"ב; [125] רמב"ם ברכות י ח; [126] חידושי הרמב"ם, הובאו בקובץ תשובות הרמב"ם ואיגרותיו, עמ' 52; [127] מ"ב סי' ריט סק"ד, וכן כתב במג"א שם סק"ב טוב לברך וכו'; [128] שו"ע ריט ג; [129] שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רעא; באה"ט סי' ריט סק"ד; מ"ב שם סק"ו ובשעה"צ סק"ז; קיצשו"ע סא ב; [130] באה"ט שם, בשם הראנ"ח; חי' רע"א על המג"א סי' ריט סק"ד; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קמג; [131] רמב"ם ברכות י ח; שו"ע שם; קיצשו"ע שם. וראה בב"י שם, שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג סוברים כך; [132] טור שם, בג' התוס'; תוס' ברכות נד ב ד"ה ואימא; תוס' ר"י החסיד ברכות שם. ונראה שכן דעת הרא"ש ברכות פ"ט סי' ג, ראה בבאה"ל שם, ד"ה ותרי, ובפמ"ג שם; [133] מרדכי ברכות סי' ריב; שו"ע ובאה"ל שם, ד"ה לא שכיחי; קיצשו"ע שם; [134] שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' קצו; [135] דעה ב בשו"ע שם; ב"י שם; רבנו יונה ברכות שם; [136] באה"ל שם, ד"ה וי"א, בשם מחצית השקל; [137] חי' רע"א על המג"א שם סק"ד; [138] שו"ע שם; הלבוש שם; הא"ר שם; [139] טור, שם; דעה א בשו"ע שם; הב"ח שם; באור הגר"א שם; [140] שו"ע ריט ג; [141] תוס' ברכות נד ב ד"ה ואימא; [142] רא"ה בספר פקודת הלוים ברכות שם; [143] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נא; [144] א"ר שם; בן איש חי, שנה א, עקב סק"ב; כף החיים או"ח סי' ריט סקכ"ו; [145] שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פח; [146] בן איש חי שנה א, פר' עקב סק"ג; [147] שו"ת מהר"ם שיק סי' פח; [148] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' יז, ושם חי"ז סי' ט אות ב; [149] שו"ת חת"ס חאו"ח סי' נא; [150] פמ"ג או"ח סי' ריט בא"א סק"א; שו"ת שואל ונשאל ח"ב סי' מט; [151] שו"ת מהר"ם מינץ סי' יד; מג"א רסי' ריט; מ"ב סי' ריט סק"ד; כף החיים שם אות ב; שע"ת שם סק"א; שו"ת הרב סדר ברכת הנהגין פי"ג אות ג; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קסג סק"ב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ; ילקוט יוסף ח"ג סי' ריט ס"ה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' כב סק"ב, שלשיטות אלו אפילו קטן יתום לא יברך; [152] חי' רע"א לשו"ע שם; ברכ"י סי' ריט אות א; מור וקציעה סי' ריט; בן איש חי, שם, סק"ד; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' כז; [153] שו"ת תשב"ץ ח"ד סי' ד; כף החיים שם אות כט; [154] שו"ת מהר"ם מינץ סי' יד; א"ר שם; מחזיק ברכה אות ו; באה"ל ריח ד, ד"ה וכן כתב; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כ; [155] מחזיק ברכה שם; [156] ראה שו"ת מהר"ם מינץ שם; שו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פו; [157] שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קסא; מג"א ריש סי' ריט; מ"ב שם סק"ג; [158] הליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ד; [159] בן איש חי שנה א, פר' עקב סק"ה; חיי"א סה ו; כף החיים שם; באר היטב שם סק"א בשם כנה"ג; מ"ב שם; ברכ"י שם אות ב; מור וקציעה סי' ריט; יחוה דעת ח"ד סי' טו; [160] טור, ב"י וב"ח, או"ח סי' ריט; רמ"א שם ד; ערוה"ש או"ח ריט ט; מ"ב שם סקי"ז. וראה בבאוה"ל שם ס"ד ד"ה ואין, בשיטות הפוסקים אם דווקא על אביו ורבו, או אשתו ובניו, או לכל קרוביו ואוהביו; [161] ב"י שם בד"ה וממ"ש, בשם הרשב"א בחידושיו לברכות נד. וראה בדרכי משה שם; שו"ת כתב סופר חאו"ח סי' כז; כף החיים סי' ריט אות כז; [162] ברכות נד ב. וראה בשו"ת איתן האזרחי סי' ג, שלא יתכן לקבל גירסה זו. ובכי"מ בדק"ס בברכות שם, הגירסא גומל חסדים טובים שגמלם כל טוב. ועי' בהגהות הגר"א ברכות שם; [163] ראה רמב"ן תורת האדם שער ההודאה; ירושלמי ברכות ט א; תוס' ר' יהודה החסיד ברכות נד א, ד"ה הרואה; רבנו יונה על הרי"ף ברכות שם. וראה בתו"ש שמות פ"כ סוף אות תקלז, שלשיטת הגאונים אין גורסים בגמרא בשום ברכה שם ומלכות, כיון שאסור להזכיר השם בשעת לימוד; [164] גי' הרי"ף כמו בסידורים שלנו, רק שגרס גומל בלי הה"א, אבל הטור סי' ריט, והרמב"ם ברכות י ח, גרסי בה"א; [165] בעניין הלשון "חייבים" כתב הב"י או"ח סי' ריט, כלומר אפילו לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, דתרגום רשע חייבא, על כל זה גומל להם טובות, וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב. ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' יד הסביר הלשון "חייבים", דמסתמא כיון שהיה חולה חטא, שכן אין יסורים בלא חטא. ובמור וקציעה כתב, שאין הכוונה שהמברך הוא מן החייבים, אלא שבחו של מקום נאמר, שעושה טובות אף לחייבים. ובשו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לט, ובשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' פח כתבו, שהולכי מדברות וימים שהכניסו עצמם לסכנה, הוא עצמו חטא. ובשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סוסי' יח כתב, שבנוסח הברכה הזו יש גם משום וידוי דברים, וזה על פי מה שכתב רש"י בפירושו על איוב לג כז, שלאחר שפדה ה' את החולה "יעשה שורות של אנשים כשניצול מחוליו ויתוודה ליוצרו"; [166] ובמאירי ברכות שם הגירסא בלי הסיום שגמלני וכו'. ותיבת טוב צריך לנקד בחולם, כ"כ בעץ יוסף שם, ובכף החיים סי' ריט סקט"ז; [167] עץ יוסף, בסידור אוצר התפילות; [168] סידור תהילת ה', בנוסח האר"י וחב"ד; סידור תכלאל, כמנהג יהודי תימן. וראה הליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ז, שזה הנוסח הנכון והראוי, שהרי מברכים ברכת הגומל גם כשעדיין אין לו "כל" טוב, ולכן צריך להשמיט מילה זו. אמנם בסידור עולת ראיה ח"א עמ' שיג מבאר את הנוסח הרגיל הכולל מילת "כל"; [169] מג"א ריש סי' ריט; [170] מ"ב סי' ריט סק"ד, ושעה"צ שם סק"ה וסקי"ג; שו"ת אבני נזר חאו"ח סי' לט; [171] הטעם שהציבור עונה מי שגמלך וכו', ולא סתם אמן כמו בכל ברכה, כתב בברוך שאמר מבעל התו"ת, שהמברך כאן מודה על שעבר, והציבור מוסיף לו גם להבא; [172] שו"ע או"ח ריט ב; [173] הטור שם; [174] רמב"ם ברכות י ח; [175] לבוש או"ח ריט ב; הליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ז; [176] כל-בו סי' פז; [177] האבודרהם הל' ברכות עמ' שמא; [178] נוסח עדות המזרח, וכן הוא בבן איש חי שנה א עקב סק"א. ובבן איש חי, שם, מוסיף שהמברך אומר אחריהם: אמן, כן יהי רצון. מקור הנוסח הזה במכילתא בא פר' טז - על הארץ הטובה אשר נתן לך שגמלם כל טוב. ובשו"ת תירוש ויצהר סי' רח, תמה מה שעונים מי שגמלך וכו' דלכאורה משמע שח"ו שוב יגיע לו איזה צרה וינצל, ותירץ שהברכה היא שאף שנעשה לו טוב, לא ינכו לו מהטוב לעתיד לבוא; [179] מג"א סי' ריט סק"ב; [180] שערי הלכה ומנהג ח"א סי' קי; [181] החפץ חיים במאמרו ציפית לישועה, ובהשמטות לסוף שו"ע או"ח; [182] שו"ת הר צבי חאו"ח סי' קיג; [183] יחוה דעת ח"ד סי' יד; [184] שו"ת שדה הארץ ח"ג חאו"ח סי' ז וסי' י; עיקרי דינים או"ח סי' ו אות כד; אורחות חיים או"ח סי' ריט סק"י; [185] בן איש חי שנה א, פר' עקב סק"ו; [186] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יח, ושם חכ"א סי' סד אות ז; [187] הכוונה לתיקון בקע מפשעתי; [188] שו"ת ציץ אליעזר שם; ילקוט יוסף ח"ג סי' ריט סכ"ד; הליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ב; שו"ת אז נדברו חי"ד סי' כה סק"ו; [189] שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ג. וטעמו שהכניס עצמו ברצונו למצב הסכנה, ולא עוד אלא שיצא ממנו בחסרון איבר. וכן פסק הרב פ.ב. טולידאנו, ברקאי, ג, תשמ"ו, עמ' 36-23; [190] הגר"ש ישראלי, ברקאי, שם. וראה בשו"ת שדה הארץ ח"ג סי' ז, ובילקוט יוסף ח"ג סי' ריט סקכ"ז, שגם אם הביא על עצמו מחלה ונרפא, חייב לברך; [191] שו"ת הרשב"א ח"ז סי' לח; תורת חיים לר"ח קנייבסקי עמ' יד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יח; שו"ת אור לציון ח"ב פי"ד סמ"ד, בהערות; ילקוט יוסף ח"ג סי' ריט סכ"ה; [192] שו"ת אהל יוסף סי' א; [193] העמק שאלה, שאילתא כו סק"ב; [194] הליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ב; [195] שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' יח, ושם, חט"ו סי' לב אות ה; שו"ת אור לציון שם; [196] מ. ספירו, ספר אסיא, ב, תשמ"א, עמ' 265-263; הנ"ל, ספר אסיא, ד, עמ' 287; [197] שו"ת שואל ונשאל ח"ב סי' מט; [198] פתח הדביר סי' ריט סק"ג, הובא בשד"ח, מערכת ברכות סי' יב; [199] תורת חיים לר' חיים קנייבסקי עמ' יח; ילקוט יוסף ח"ג סי' ריט סכ"ט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פכ"ז אות ג, עיי"ש טעמו; [200] שו"ת פרי הארץ סי' ז; [201] אגרות הראי"ה ח"ב איג' תשג; [202] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ד חאו"ח סי' ריט סק"ד, ובהליכות שלמה ח"א פכ"ג סע' ג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' נג סק"ב; [203] הגרש"ז אויערבאך, שם; [204] ברכות ס ב; רמב"ם תפילה ז ה; טושו"ע או"ח ז א. יש לציין כי הטור והשו"ע יצאו מדרכם, וטרחו לפרש באריכות את הברכה הזו, וכן נהגו מפרשים רבים; [205] נוסח זה מקורו בפסוק בבראשית ב ח, והוא כלול גם בברכת הנישואין - 'אשר יצר את האדם בצלמו' (כתובות ח א), ובברכה של הרואה קברי ישראל - 'אשר יצר אתכם בדין' (ברכות נח ב); [206] עניין החכמה בברכה זו נתפרש בכמה אופנים: שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה (שו"ע או"ח ו א); הקב"ה ברא את האדם בחכמה, שהתקין מזונותיו ואחר כך בראו (תוס' ברכות ס ב ד"ה אשר; שו"ע שם); הקב"ה יצר את מנגנוני העיכול בחכמה רבה, שמכיל כוח המקבל, היינו המנגנון לרקבל את המזון, כוח המעכל, היינו המנגנון שמפרקו ומרכיבו לצרכי הגוף, וכוח הדוחה, היינו שמוציא החוצה את הפסולת (לבוש, או"ח סי' ו); בחכמה קאי על האדם, שנתן לו הקב"ה חכמה בבריאתו, לא כן שאר בעלי חיים שלא נתן להם חכמה (מהרש"א ברכות שם); חי"ת כ"ף מ"מ ה"י בגימטריא תרי"ג, פירוש יצר את האדם לכבודו לקיים תרי"ג מצוות (ענף יוסף על עין יעקב, ברכות שם); [207] נקבים וחלולים הוא על פי הפסוק ביחזקאל כח יב. וראה בתרגום יונתן בן עוזיאל שם; [208] חלולים-חלולים בגימטריא רמ"ח, כנגד רמ"ח איברי האדם - תנחומא שמיני ח; טור או"ח סי' ו, ולרמוז שלכל איבר יש חלל - אמרי נועם להגר"א. פירוש - 'נקבים' רבים, כגון פה, וחוטם ופי הטבעת, 'חלולים', איברים כמו לב, וכרס ומעיים (שו"ע שם); [209] 'ולא אמר לפניך כמו שרגיל לומר בשאר מקומות, לפי שהוא רומז כי מקום הנפשות הוא לפני כסא כבודו' - אבודרהם; 'מה שמזכירים כאן כסא הכבוד בברכת עשיית צרכיו הוא לאפוקי מדעת האומרים שהקב"ה אי אפשר שישגיח על עולם שפל, לכך אנו אומרים, שאפילו לפני כסא הכבוד שאפילו המלאכים הגבוהים עומדים כמה רבי רבבות פרסאות, אפילו משם הוא משגיח על דברים שפלים כאלה' - מנחת אליהו להגר"א עמ' א; [210] כך היא הגירסא שלנו, וברש"י, רי"ף, רא"ש, אבל גירסת הרמב"ם והמחבר היא קודם 'שאם יסתם' ואחר כך 'או יפתח' (מ"ב סי' ו סק"ב); [211] 'יסתם' - כלומר, שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאוויר העולם הוא נפתח, ואם כשיוצא לאוויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקיים; 'או יפתח' - האיברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקיים (שו"ע שם. וראה שם עוד פירושים); [212] ראה מ"ב סי' ו סק"ד אם לומר 'אי' בצירי או בחיריק; [213] הגירסא הכוללת את המילים 'אפילו שעה אחת' מצויה בכמה כתבי-יד של התלמוד, וחלק מהגאונים והראשונים מביאים אותה, וכן היא גירסת האר"י וטושו"ע או"ח ו א. הטור סי' ו נתן טעם לכך 'כדאיתא במס' נידה כל זמן שתינוק במעי אמו, טבורו פתוח ופיו סתום, יצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אי אפשר לעמוד'. וראה מ"ב שם סק"ג. אך יש החולקים על גירסא זו, שהרי סותם את פיו הרבה שעות ויכול לחיות - אבודרהם, בשם מהר"ם מרוטנברג; שו"ת תשב"ץ קטן סי' רטז. וגם בסידורו של רב סעדיה גאון אין מילים אלו. ובמ"ב סי' ו סק"ג כתב שכך הוא מנהגנו. להלכה מופיעות שתי השיטות, וכתב הב"ח או"ח סי' ו, שכל אחד ינהג כמנהג מקומו ואבותיו; [214] ראה מ"ב סי' ו סק"ה בשיטות הפוסקים אם לומר מילה זו אם לאו; [215] על פי הפסוק במשלי ד כ-כא. ופירושו על שם הנקבים שברא בו להוציא פסולת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן - ימות, והוצאתו היא רפואה (שו"ע שם); [216] על פי הפסוק בשופטים יג יט, והפסוק בתהלים קלט יד. לשון הפליאה כאן מפורשת בכמה אופנים: 'על שם שבורר הקב"ה בו טוב המאכל ודוחה הפסולת (אבודרהם; שו"ע שם), או שהקב"ה צר את העובר במעי אמו' (אבודרהם); 'כנגד שהגוף חלול כמו נאד, ונאד הזה אם יש בו נקב אין הרוח עומד בתוכו, והקב"ה ברא האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים הרבה, ואף על פי כן הרוח בתוכו כל ימי חייו, וזו היא פליאה' (רש"י ברכות ס ב; תוס' שם ד"ה מפליא, בשם מדרש רבה; שו"ע שם); 'מפליא לעשות קאי על הנשמה שנתן באדם, וזו היא פליאה גדולה שיתקיים דבר רוחני והוא מן העליונים בדבר גשמי בגוף האדם שהוא מן התחתונים, ואי אפשר לנשמה לעשות פעולתו להשכיל במושכלות בעוד שהאדם חולה בעל מום באחד מאיבריו, כי כאב גופו מטרידו מלעשות פעולתו, ועל כן אמר 'רופא כל בשר' ועל ידי זה 'מפליא לעשות', שהנשמה נקשרת בגוף, ועל כן תקנו לומר מיד אחר ברכה זו ברכת 'אלקי נשמה' (דרכי משה או"ח סי' ו. וראה גם רמ"א או"ח ו א; מ"ב שם סק"ו). וראה ברכות ס ב על השילוב של 'רופא כל בשר ומפליא לעשות'; [217] שו"ת הרא"ש כלל ד; הגהות מיימוניות שביתת העשור פ"ג; טושו"ע או"ח ז ד; [218] מ"ב סי' ז סק"ב; [219] הליכות שלמה ח"א פ"כ הע' מד. וראה מ"ב סי' ד סק"ג; [220] מ"ב סי' ז סק"א; [221] הליכות שלמה שם סכ"ט; [222] ראה בנידון בס' יחוה דעת ח"ד סי ה, ובשו"ת יביע אומר ח"ט סי' ג אות א; שו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' ב; [223] ראה שיטות הפוסקים במ"ב סי' ז סק"א; [224] הגהות מיימוניות, שביתת עשור פ"ג; שו"ע או"ח ז ג; [225] מ"ב סי' ז סק"ג, בשם אחרונים; [226] מ"ב שם; [227] ראה הליכות שלמה ח"א פ"כ הע' 104; [228] טושו"ע או"ח ז א; [229] רמ"א שם; [230] ראה ערוה"ש או"ח תריג ג. ונ"מ לעניין נטילת ידיים אחרי הטלת מים ביוהכ"פ, עיי"ש; [231]