שנת תשע"ז | שבת פרשת בראשית

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה -

 מצות פריה ורביה

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ו, ערך פוריות ועקרות, טורים 355 – 367

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ  [בראשית א כח]

פרשנות המקרא

תלמוד בבלי, יבמות סג א: תניא רבי אליעזר אומר, כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט ו-ז) 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתיב בתריה 'ואתם פרו ורבו'.

תלמוד בבלי, יבמות סה ב: האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. רבי יוחנן בן ברוקא אמר, על שניהם הוא אומר 'ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו'. מנא הני מילי, א"ר אילעא משום ר' אלעזר ב"ר שמעון, אמר קרא 'ומלאו את הארץ וכבשוה', איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע, א"ר נחמן ב"ר יצחק וכבשה כתיב.

רש"י (פסוק כב): 'פרו' - לשון פרי, כלומר עשו פירות; 'ורבו' - אם לא אמר אלא פרו היה אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה.

אבן עזרא: ומילת פריה ורביה באדם ברכה היא כמו בבריאת המים, רק הוא מצווה העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר (וראה מה שחלק עליו באבי עזר).

רמב"ם, ספר המצוות, עשין ריב: היא שציוונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה 'ואתם פרו ורבו' וכו'.

רמב"ם, אישות טו א: ... אבל לא קיים [מצות פריה ורביה] חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמר 'פרו ורבו'.

תוספות, יבמות סה ב ד"ה ולא: אף על גב דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו, ההוא ברכה בעלמא ולא למצווה.

רד"ק: הפריה היא ההולדה, והרביה היא ההגדלה, ואף על פי שהיא ברכה כמו שאומר 'ויברך', וכמו שכתוב בדגים כמו שפירשנו, רבותינו ז"ל סמכו (יבמות סה ב) שהיא מצווה לבני אדם.

רד"ק (בראשית ט ז): אחרי שמנעם בשפיכת דם שהוא חורבן העולם הזה, הזהירם בפריה ורביה ליישוב העולם.

רמב"ן: זו ברכה ממש, לפיכך כתוב בה 'ויאמר להם אלקים', אבל למעלה כתוב 'ויברך אותם אלקים לאמר', יפרש שהברכה היא המאמר שנתן בהם כוח התולדה לא דבור אחר שיהיו בו מבורכים.

חזקוני: יש מפרשים לאחר שסרחו ונקנסה עליהם מיתה נאמר להם 'פרו ורבו', לפי שהוצרכו לפריה ורביה מדקאמר 'ומלאו את הארץ', דאם קודם שסרחו נאמר עליהם היה לו לכתוב ומלאו את הגן, שהרי דירתם היתה שם קודם שסרחו, אלא על ידי שפריה ורביה דוגמת יצירה היא, נכתבה כאן עם היצירה.

רבנו בחיי: לפי שחזר לומר 'ויאמר אלקים' יש לפרש כי הברכה הזו היא בפני עצמה, וברכת פריה ורביה ברכה אחרת וכו', ברכה ראשונה היא שברך הכוח הממיר אשר בגוף האדם וכו', ועל ברכה זו אמר 'ויברך אותם אלקים', ברכם בברכת אלקים, כלומר שיהיו בה קיימים נצחיים כאלקים וכו', ברכה שניה היא מצות פריה ורביה.

רלב"ג: ולזה הסכימו רבותינו ז"ל שמה שנאמר כאן וכו' הוא מצות עשה, ובכאן עוד סיבה אחרת תחוייב שיהיה זה המאמר מצווה, לא נתינת טבע על ההולדה, והוא שזה הפועל רוצה לומר חיבור הזכר והנקבה הוא באדם מהבחירה.

אברבנאל: ורבנו ניסים כתב, שהכתוב הזה כולל ברכה ומצווה, כי אומרו 'פרו ורבו' הוא מצווה, ובאומרו 'ורדו בדגת הים' היא ברכה. והנכון בעיני, שאין הברכה 'פרו ורבו', כי למה זה יצטרפו בני אדם אליה יותר מבעלי החיים שלא נזכרו בהם והם מולידים יותר מהאדם, ואין הברכה גם כן בממשלה וברדייה, כי גם האריה מושל בחיות השדה ולא נאמר בו ברכה, אבל הברכה שזכרה התורה באדם היתה שיצליחו במעשיהם, יראו זרע, יאריכו ימים, ושאר טובות שתיפול בהם לשון ברכה, שעל הכל אמר להם בדרך כלל 'ויברך אותם', ואחרי הברכה ציווה אותם על פריה ורביה וכו', כאומר עם כל היות כי בצלם אלקים בראתי אותך, אל תימשך כל כך אחרי החלק השכלי שתניח החומרי בהחלט ותיפסק ההולדה ויחרב העולם, אין רצוני בכך, אלא שתפרו ותרבו ותמלאו את הארץ.

ספר החינוך, מצוה א: בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה וכו'. משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ ביישובו וכו' [יש להעיר, כי לדעת החינוך כאן, זה מקור המצווה לדורות, אך לדעת רש"י ורמב"ן בראשית ט ז, המצווה נלמדת מנח, ולאדם נאמרה רק כברכה. וראה עוד מהרש"א סנהדרין נט ב].

עקדת יצחק: ולא נאמר זה להם בתורת ברכה כמו שנאמרה ברכה בדגים, כי שם נתן בהם כוח חזק להולדה, וכאילו אין מציאותם אלא לעניין ההוא, מה שלא יאות כן לאדם כי אם בתורת מצווה, והוא דבר הגון.

אור החיים: 'ויברך אותם' - פירוש שלא יכרת מין האנושי, 'ויאמר להם וגו' - ציווה אליו לפרות ולרבות, שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות וכו'. עוד ירצה באומרו 'ויברך אותם', שיהיה בהם כוח המוליד, ואחר כך ציווה אותם על הדבר.

רש"ר הירש: 'פרו' - חיבור המינים כדי להוליד פרי האדם - הבנים. כי האדם עץ השדה: מיטב הכוחות והמיצים של העץ "משתחררים" ברפיו כנבט עצמאי, וכך מיטב הכוחות של האב והאם מתחברים כדי להוליד בר-אנוש עצמאי; 'ורבו' - המשפחה. "רבה" - להתרבות. אין די בהולדת ילדים כדי שמים האדם יתרבה. הטיפול בוולדות הוא תנאי הלתרבות גם ברבים מבעלי החי; והוא הכרח גמור במין האנושי, ולו רק מבחינה פיסית גרידא ... 'רבו' מצוה איפוא על ייסוד הבית והמשפחה, שרק בהם יצלח חינוך האדם. רק משנתקבלה מצות 'רבו' ניתנה ל'פרו' חשיבותו המוסרית הנעלה.

מלבי"ם: אחר שהאדם דומה בצד אחד לשאר בעלי חיים שהטבע מנהגת אותם, כמו כוח הזן והמגדל והמוליד, שדומה בם ליתר בעלי חיים, ומצד אחר דומה לעליון בכוח הבחירה השתול בו וכו' ומצד כוח הבחירה שנטוע בו יצדק אליו הציווי והאזהרה שלא יצדק ביתר בעלי חיים. לכן מצד כוח הטבעי אמר 'ויברך אותם אלקים', שברכה שיפרו וירבו ושימלאו את הארץ כמו שבירך כן ברואי המים וכו', אבל מצד שהאדם בעל בחירה ויצדק אצלו הציווי כתיב 'ויאמר להם אלקים', שאמר להם על צד המצווה פרו ורבו, הוא ציווי שיעסקו בפריה ורביה וכו'.

העמק דבר: 'ויברך ... ויאמר' - גם הוא לברכה, גם הוא ציווי ואזהרה שיעסקו בפריה ורביה, כדי שיקויים בהם הברכה, ומה שאין כן בדגים שאינן בני ציווי, לא כתיב אלא 'ויברך'.

משך חכמה (בראשית ט ו): 'שפך דם האדם באדם וכו' ואתם פרו ורבו' - שטחיות הכתובים על פי הברייתא בסוף חזקת הבתים (ב"ב ס ב): בדין שנגזור על עצמנו שלא נישא נשים (להוליד בנים), ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, ולא על ידי עובדי כוכבים, לזה אמר כי אף בשעה שיש חרב ושפיכות דם הרבה, אין לכם להביט על זה, כי אנכי אדרוש את נפש האדם, ושופך דם האדם הוא ישפך, רק אתם פרו ורבו, ולא תאמרו למה נלד לבהלה ולכליון, מוטב שיהא כלה מאליו, אין לכם להביט על זה.

משך חכמה (שם): לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה היתר, כמו שאמרו בפרק כל הבשר (חולין קט ב). ומשום זה לא מצאנו מצווה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול, וכן לא מנעה המשגל מכל בניה לבד ממשה רבנו … רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי' … עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלוא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו (קדושין מא א) 'טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלו', ודי במה שהיא מוכרחת בטבע. ועל כן דעיקר המצווה היא כמו דתנן ביבמות (סא א) 'לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים', דאם נשא אשה ולא ילדה מחוייב ליקח אשה שיש לה בנים. ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע, וכיוצא בזה אמרו 'דרכיה דרכי נעם' כמו שכתבתי. ולכן לגזור על האשה כי תינשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר, זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש שיכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מצוה.

מקומות נוספים במקרא שבהם מוזכרת מצות פריה ורביה:

• בראשית ט-א, ט-ז (פר' נח), לה-יא (פר' וישלח)
• לפי חז"ל (סנהדרין נט ב) גם דברים ה כו (פר' ואתחנן)

חשיבות המצוה וגדולתה

מצות פריה ורביה היא מצווה גדולה וחשובה מאד [1], והוגדרה כמצווה רבה [2]. היא מצווה גדולה, שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם [3]. לפיכך היא המצווה הראשונה מתרי"ג מצוות בתורה. מצווה זו מיוחדת גם בעובדה שקדמה לה ברכה, מה שלא מצינו ברוב המצוות בתורה [4].

לא נברא העולם אלא לפריה ורביה [5], וכל אדם שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים וממעט הדמות [6], וחייב מיתה [7]. אחת השאלות שנשאל אדם בשעה שמכניסים אותו לדין אחר מותו היא האם עסקת בפריה ורביה [8]. המבטל אחרים מפריה ורביה, נענש על כך [9].

מצינו בהלכה קולות, היתרים ופטורים מיוחדים בגלל חשיבות המצווה הזו: אין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה [10], ואף מותר לאב לצאת לחוץ-לארץ כדי להשיא את בנו [11]; מותר לכהן להיטמא בבית הפרס בשביל לילך ללמוד תורה ולשאת אשה [12]; חשובה מצווה זו עד שאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך [13]; חז"ל נמנעו מלגזור בנידה שתטמא למפרע, כדי שלא יהיה לבו של הבעל נוקפו, וייבטל ממצות פריה ורביה [14]; יש מי שכתב, שכדי לקיים מצות פריה ורביה מותר לשאת אשה בימים שבין פסח לעצרת [15], אך נהגו להחמיר [16]; באבלות הקלו לארס ולכנוס אפילו בתוך שבעה למי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה [17], אמנם יש אוסרים עד אחרי שלושים [18], ויש המתירים לקדש אשה בתוך שבעה, אבל אינו כונס עד אחרי שבעה [19].

כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן ייגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים וכו', שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים, ויהיו מלוא כל העולם [20]. ואף ביאת המשיח תלויה בכך, שכן 'אין בן דוד בא עד שיכלו כלל הנשמות שבגוף' [21].   

טעמי המצווה

שיהיה העולם מיושב [22], ויתקיים המין האנושי [23], שכל המוסיף נפש אחת בישראל, כאילו בנה עולם [24]. בעצם הצורך למצווה זו יש מי שכתב, שלא יחשוב האדם שהיות והוא נברא בצלם אלקים, עליו להמשך אחרי החלק השכלי בלבד, ולהניח את החלק החומרי לגמרי, ובכך תיפסק ההולדה ויחרב העולם, אלא רצונו של הקב"ה שיפרו וירבו וימלאו את הארץ [25].

מקורות המצווה

מצות פריה ורביה היא המצווה הראשונה מתרי"ג מצוות המנויה בתורה [26], והיא נאמרה פעמים אחדות [27]: לאדם הראשון (בפסוק שלפנינו), לנח [28], ליעקב [29], ולבני ישראל [30].

חזרות אלו מדגימות את החשיבות האוניברסלית והלאומית של המצווה - אדם הראשון נצטווה על ריבוי כללי, נח חזר ונצטווה על ריבוי כללי לאחר המבול ויצירת עולם אנושי חדש, ויעקב נצטווה על המצווה לבניו, היינו לעם ישראל [31].

חלות המצווה וזמנה

מצות פריה ורביה מוטלת על כל איש בישראל [32], והותר להימנע ממצווה זו רק ליחידי סגולה אשר תורתם אומנותם, ולא יכלו לפרוש מן התורה, כמו בן-עזאי [33].

זמן התחלת חיוב המצווה הוא מבן ט"ז, י"ז או י"ח שנה [34], ועל כל פנים לא יעבור יותר מבן עשרים שנה [35], שאז מבטל מצות פריה ורביה [36], ומי שעברו עליו עשרים שנה, ואינו רוצה לישא אשה – בית-דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה [37]; ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה [38].

לשם קיום מצות פריה ורביה אין צורך בכוונה לשם מצווה בעת קיום המצווה [39].

מעיקר הדין אין האשה מחוייבת במצות פריה ורביה [40], וטעמים אחדים ניתנו לכך על ידי חז"ל והפוסקים [41]. יש אומרים, שאשה מצווה על פריה ורביה כמצות רשות, אבל אין עליה חיוב [42], ויש אומרים שאשה יש לה מצווה שמסייעת לבעלה בקיום חובו בפריה ורביה [43]; יש אומרים, שאשה פטורה ממצות פרו ורבו מן התורה, אבל מכל מקום חייבת היא לקיים מצות 'לשבת יצרה' [44], או מצות 'לערב אל תנח ידך' [45]; ויש אומרים, שאשה אינה מצווה כלל על פריה ורביה, ואפילו מדרבנן, וכן אינה מצווה על מצות 'לשבת יצרה', ועל מצות 'לערב אל תנח ידך' [46].

תנאי המצווה

מעיקר דין תורה מתקיימת מצות פריה ורביה בשני ילדים, בן אחד ובת אחת [47]. אכן גדר המצווה הורחב על ידי הנביא ישעיה - 'לא תהו בראה לשבת יצרה' [48], ועל ידי שלמה המלך - 'בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך' [49].

ביחס למצות 'לשבת יצרה' - יש אומרים, שמספיק או בן או בת לקיום המצווה, שהרי יש בזה 'שבת כל דהו' [50]; יש אומרים, שצריך זכר ונקבה, כמו מצות פריה ורביה מהתורה [51]; ויש אומרים, שמספיק שני זכרים או שתי נקבות [52]. כמו כן למדו חז"ל מחיוב 'לשבת יצרה', שאם היו לו בנים ומתו, לא קיים המצווה [53]. מצות לשבת יצרה מתקיימת גם במקום שלא מתקיימת מצות פרו ורבו, והיינו כאשר הוליד וולד שאינו מתייחס אחריו, כגון עבד הבא על שפחה, שמצות פריה ורביה לא קיים, אבל מצות לשבת יצרה קיים [54].

ביחס למצות 'לערב אל תנח ידך' - חז"ל למדו מכאן, שאם נשא אשה בילדותו, ישא אשה בזקנותו; היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים [55]. ולפיכך, אף-על-פי שקיים אדם מצות פריה ורביה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח [56]. ונחלקו הפוסקים אם מצות 'לערב אל תנח ידך' היא רק מצווה מן המובחר, ומעיקר הדין די בבן ובת [57], או שיש איסור ממש בהימנעות מהולדה גם מעבר לבן ובת [58]. עוד יש מי שכתב, שמצות 'לערב אל תנח ידך' היא שלא יניח לגמרי, אלא מחוייב בעת מן העתים כאשר יעלה ברצונו, אבל לא בכל עונה [59].

אכן לכל הדעות יש חובה מוסרית להרבות בילודה, שאם כולם יסתפקו בבן ובת בלבד כעיקר מצות התורה, זרעו של אברהם אבינו כלה [60], ואמנם נכפלה המצווה מספר פעמים לומר שיתעסקו בה בכל היכולת [61], ומצינו פוסקים בדורות האחרונים שגינו את 'הנשים הצרפתיות', שבעוונותינו הרבים הולכים בשיטת 'שני ילדים' [62].                                     

מצות פריה ורביה מתקיימת בכל וולד שראוי להוליד, ואפילו נולד באיסור והוא ממזר [63]; וכן אם המיר הבן את דתו [64]; וכן אם נולד לו בן חרש או שוטה [65]; וכן מי שהיו לו ילדים בהיותו גוי ונתגייר [66]. אבל אם נולדו לו ילדים שאינם בני ביאה, ואינם ראויים להוליד - לא קיים המצווה, כגון שהיה הבן סריס או הבת אילונית [67].

בני בנים הרי הם כבנים בנוגע למצות פריה ורביה, שאם מתו הבנים ונשארו רק בני בנים – קיים מצות פריה ורביה [68]. ואף בני בנות הרי הם כבנים לענין פריה ורביה [69]. ואפילו אם הבנים הניחו בני בנים, הרי הם בכלל בנים [70].

בענין מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית - יש הסבורים, שבהזרעה מלאכותית לא מקיים מצות פריה ורביה, כי מצווה זו מתקיימת דווקא בדרך כל הארץ [71]; ויש הסבורים, שגם בדרך זו מקיים מצות פריה ורביה, כי יש מעשה מסויים לצורך המצווה [72], או מפני שאין המצווה תלויה במעשה הבעילה כלל אלא בתוצאה של לידת וולד חי [73]. עוד יש מי שכתב, שאמנם אין מקיימים מצות פריה ורביה בהזרעה מלאכותית, אך מצות 'לשבת יצרה' מקיימים [74].

בענין מצות פריה ורביה בהפריה חוץ גופית - יש הסבורים, שבהפריה חוץ-גופית מקיימים מצות פריה ורביה [75]; יש מי שסבור, שלא מקיימים בדרך זו מצות פריה ורביה, אך מצות 'לשבת יצרה’ מקיימים [76]; ויש הסבורים, שבהפריה חוץ גופית אין מקיימים כלל מצות פריה ורביה, או מצות 'לשבת יצרה' [77].

מקורות והערות

[1] ראה מיקבץ מאמרי חז"ל ביבמות סא-סד; [2] גיטין מא ב. וראה תוס' שם ד"ה לא תהו, ותוס' חגיגה ב ב ד"ה לא תהו; [3] ס' החינוך, מ' א; [4] ראה א"ע, רמב"ן, רד"ק ורבנו בחיי עה"פ בראשית א כח; [5] עדיות א יג; גיטין מא ב; [6] יבמות סג ב; [7] יבמות סד א; ברכות י א. וראה ויקרא רבה כו-ז, שאחת הסיבות למות בני אהרן היה על שלא נשאו נשים. אמנם הב"ח אבהע"ז רסי' א כתב, שלדעת הטור אינו חייב מיתה, וראה בב"י שם, ודרישה שם סק"ד; [8] שבת לא א. וראה ברכות י א, בענין חזקיה המלך; [9] עירובין סג ב, בענין יהושע; [10] מגילה כז א; ב"ב קנא א; רמב"ם ספר תורה י ה; טושו"ע יו"ד רע א; שם אבהע"ז א ב. וראה באוצה"פ שם סק"ז סקי"ב בפרטי דין זה; [11] שו"ת יפה ללב ח"ד קונ"א סי' א; [12] עירובין מז א; רמב"ם אבל ג יד; טושו"ע יו"ד שעב ב; [13] תוס' שבת ד א ד"ה וכי. וראה שו"ת נובי"ת חאבהע"ז סי' לה; [14] תוס' נידה ב א ד"ה מעת; תוס' הרא"ש שם ג ב; [15] באה"ט או"ח סי' תצג סק"א, בשם שתי ידות ופר"ח; [16] שו"ע הרב תצג א; שעה"צ למ"ב שם; [17] רמב"ם אבל ו ה; [18] רמב"ן בתורת האדם; [19] ר"ת בתוס' כתובות ד א ד"ה אבל; רא"ש מו"ק כג א; טושו"ע יו"ד שצב ב. וראה נו"כ שם, שלשיטת הרמ"א יש להחמיר אפילו לקדש בתוך שבעה. וראה עוד בנידון בשטמ"ק כתובות ד א ד"ה אבל איפכא; [20] תדב"א זוטא יד ו; [21] נידה יג ב; [22] ס' החינוך מ' א; [23] ראה רמב"ם סהמ"צ עשה ריב; [24] רמב"ם אישות טו טז; [25] אברבנאל בראשית א כח; [26] והיא נמנית כמצווה על ידי כל מוני המצוות – ראה סהמ"צ לרמב"ם עשה ריב; סמ"ג עשין מט; סמ"ק סי' רפד; ס' החינוך מ' א; [27] עצם העובדה, שהתורה חזרה פעמים אחדות על המצווה מעידה על חשיבותה, ומספר טעמים נאמרו על חזרה זו – ראה רש"י ורמב"ן עה"ת בראשית ט ז; תוס' יבמות סה ב ד"ה ולא; מהרש"א סנהדרין נט ב ד"ה והרי; [28] בראשית ט א, ונשנתה לו – בראשית ט ז; [29] בראשית לה יא; [30] דברים ה כו, על פי חז"ל בסנהדרין נט ב; [31] ראה א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 139 ואילך; [32] ראה באוצה"פ סי' א סק"א בשיטות האחרונים ביחס לחיוב מצות פריה ורביה בממזר, טומטום, אנדרוגינוס, וטריפה. ולעניין עבד - ראה באוצה"פ שם, ובשו"ת בנין ציון ח"א סי' קכג. ולעניין מי  שהוא חצי עבד וחצי בן חורין - ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך טז, ע' חציו עבד וחציו בן חורין, עמ' תשיד-טו. וראה להלן בענין חיוב אשה; [33] יבמות סג ב; רמב"ם אישות טו ג; טושו"ע אבהע"ז א ד. וראה פסקי הרא"ש קידושין פ"א סי' מב, ריטב"א יבמות סג ב, ודרך פיקודיך מ' א, שבדורות אלו אין מי שיכול לומר שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי. ובערוה"ש אבהע"ז א יד כתב, שאפילו בזמן התלמוד לא היה שני לו, ובוודאי שבדורות המאוחרים אין כמוהו, ויש לראותו כיוצא מן הכלל בודד ויחיד; [34] לפי הגירסא במשנה אבות ה כא שלפנינו הוא בן י"ח (אמנם משנה זו אינה מובאת בנוסח הרמב"ם ולא בנוסחאות ישנות של המשנה - ראה מחזור ויטרי, עמ' 548; מאירי אבות שם; מלאכת שלמה שם); לפי הגירסא ברמב"ם אישות טו ב שלפנינו הוא בן י"ז, וראה במ"מ שם; לפי גירסת רמב"ם כ"י קאמבריג' - מבן ט"ז; ב"י אבהע"ז סי' א הביא נוסח הרמב"ם 'מבן ט"ז או מבן י"ז'; לפי טושו"ע אבהע"ז א ג הוא בן י"ח. ואם הוא בתחילת י"ח או בסוף י"ח - ראה אוצה"פ שם סקי"ג. ובטעם הדבר שלא חייבו חז"ל במצווה זו מבן י"ג שנה ככל מצוות התורה - ראה אוצה"פ שם מטעמי המצוות לרדב"ז; ח"מ סי' א סק"ב; באה"ט שם סק"ג; מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות; שו"ע הרב הל' ת"ת ג א; דרך פיקודיך, מ' א; תו"ת בראשית א כח; [35] קידושין כט ב; [36] רמב"ם שם; [37] טושו"ע שם. וראה בפת"ש אבהע"ז סי' א סק"ה, שאם רוצה דווקא אשה יפה, או מחמת סיבה אחרת - יכול להתעכב עד כ"ד שנה. וראה עוד בשו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' א; אוצה"פ סי' א סקי"ח; [38] רמ"א אבהע"ז שם. וראה באוצה"פ שם סקכ"ג בטעמי הדבר; [39] שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' צז; מנ"ח מ' א סק"ג; פרי יצחק ח"א סי' מב; שער יהונתן סי' טו. וראה מהר"ם שיק על סהמ"צ לרמב"ם מ' ריב; [40] יבמות סה ב, מחלוקת (וראה עוד שבת קיא א; גיטין מג ב; קידושין לה א; ירושלמי תענית ד ו); רמב"ם אישות טו ב; טושו"ע אבהע"ז א יג; [41] יבמות שם; אוצה"פ סי' א סקפ"ג. וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך ב ערך אשה עמ' רמז. ובמשך חכמה בראשית ט ז כתב טעם אחד לפי שדרכי התורה דרכי נועם, וכיוון שהריון ולידה הם סכנה לאשה, לא חייבה אותה התורה בכך; וטעם שני, שהאשה בטבעה יש לה תשוקה להינשא וללדת ילדים, ולכן אין צורך במצווה מיוחדת, וגם אינה יכולה להינשא לאיש נוסף, מה שאין כן האיש, שיכול לקחת עוד אשה, ולא צריך לגרש את אשתו האהובה אם אינה בת בנים (וכעין זה כתב בתו"ש בראשית פ"א אות תשצג); [42] שו"ת הר"ן סי' לב, בשם רבנו דן אשכנזי; [43] ר"ן שם; חי' הר"ן קידושין מא א. ולכאורה כן משמע מרש"י יומא ט ב ד"ה ששהו, שכתב על בני עלי 'ומבטלין את הנשים מפריה ורביה'; [44] תוס' גיטין מה ב ד"ה לא תהו; עצי ארזים סי' א סק"ב; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"א סי' כ; הפלאה קידושין מה א; ב"ש סי' א סק"ב; שו"ת האלף לך שלמה חאבהע"ז סי' א (ובסי' ב כתב, שמכל מקום יוצאת האשה חובת מצווה זו בבן אחד או בבת אחת). וראה עוד באה"ט אבהע"ז סי' א סק"ב וסקכ"ז; [45] תוס' שבת קי ב ד"ה והתניא. וראה בשו"ת בית יצחק חאבהע"ז סי' צא, שהוכיח שסוגיות בש"ס חלוקות בשאלה זו; [46] ברכ"י אבהע"ז סי' א סקט"ז; שו"ת בנין ציון סי' קכג; בית משה על אבהע"ז סי' ה ס"ב; פני יהושע על תוס' גיטין מא ב ד"ה לא תוהו; הגה' רעק"א אבהע"ז ריש סי' א; מנ"ח סוף מ' א, בדעת הר"ת; ערוה"ש אבהע"ז א ד; תו"ת בראשית פ"א אות סה; וראה בשו"ת משברי ים סי' ב, שהוכיח בדעת השאילתות, שאין נשים מצוות על פריה ורביה כלל; [47] יבמות סא ב, מחלוקת; רמב"ם אישות טו ד; טושו"ע אבהע"ז א ה. ולענין שני בנים זכרים - מחלוקת הראשונים אם קיים המצווה (ראה אוצה"פ סי' א סקכ"ט אות א); [48] ישעיה מה יח; [49] קהלת יא ו. שני פסוקים אלו נתפרשו על ידי חז"ל כמרחיבים את מצות פריה ורביה, אף שפשוטו של מקרא לא משמע דווקא כך. וראה שאילתות, שאילתא קסה, שלמד חיוב פריה ורביה מהפסוק בירמיה כט ו - קחו נשים והולידו בנים ובנות; [50] ראה יבמות סב א. וראה שו"ת מעיל צדקה סי' לג; העמק שאלה שאילתא יח אות ב; [51] ט"ז אבהע"ז סי' א סק"ז; נתיבות לשבת שם סקי"ב; פרי יצחק סי' מא; [52] ראה נמוק"י יבמות סד א. וראה באוצה"פ סי' א סק"ל; [53] יבמות סב א; [54] תוס' גיטין מא א ד"ה לישא. וראה בשו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' ו, שמכל מקום צריך שייוולד לו ילד, אף שאינו מתייחס אחריו, אבל מי שגר עם אשה ולא יכול להוליד כלל - אינו מקיים אפילו לשבת יצרה; [55] יבמות סב ב; אבודר"נ ג ו. וראה ב"ב צא א, בענין בועז; [56] רמב"ם אישות טו טז; [57] רמב"ן יבמות סב ב; [58] בעל המאור, יבמות שם. וראה באוצה"פ סי' א סקנ"ה בשיטות הפוסקים ביחס למחלוקת זו. וראה עוד מאמרו של הרב א. אלינסון, נועם, יט, תשל"ז, עמ' רנו ואילך; [59] ברכ"י אבהע"ז סי' א סוסק"ב. והוא כעין פשרה בין שיטות הרמב"ן ובעל המאור לעיל; [60] תוס' ב"ב ס ב ד"ה דין; [61] רמב"ן עה"ת בראשית ט ז; [62] ראה שו"ת מלמד להועיל ח"ג סי' יח; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יא; [63] ירושלמי יבמות ב ו; רמב"ן, רשב"א וריטב"א יבמות כב א; רמ"א אבהע"ז א ו. וכבר נחקרה באריכות בין האחרונים השאלה מדוע מקיים המצווה בבן ממזר, הרי זו מצווה הבאה בעבירה, ויש עניין של ריבוי ממזרים בישראל - ראה מנ"ח מ' א; שו"ת תפארת יוסף סי' יד; שו"ת ארץ צבי תאומים חאבהע"ז סוסי' א; שו"ת אמרי דוד סי' ק; שו"ת יד יצחק ח"ב סוסי' קעט; שו"ת פרי יצחק, ח"א סי' מב; שו"ת שדה יצחק חיות סי' א. וראה בשו"ת הרדב"ז ח"ז סי' ב, שחולק על עיקר הדין וסבור שבבן ממזר לא קיים המצווה, וראה עוד באוצה"פ סי' א סקל"ט; [64] לבוש אבהע"ז א ז. וראה בפאת השדה ח"ב סי' א; [65] שו"ת מהרי"ל סי' קצו; רמ"א אבהע"ז א ו. וראה בשו"ת יהודה יעלה חאבהע"ז סי' ב, שאינו מקיים המצווה עד שיגדיל; [66] יבמות סב א, מחלוקת; בכורות מז א; רמב"ם אישות טו ו; טושו"ע אבהע"ז א ז. אכן דין זה נכון דווקא אם הילדים הם מאשה גויה, אבל אם נולדו לו מאשה יהודיה, הרי הילדים מתייחסים אחריה, והוא לא קיים המצווה - מנ"ח מ' א. וכן יש אומרים, שדין זה נכון דווקא אם נתגיירו בניו עמו - רמב"ם וטושו"ע שם; ויש אומרים, שאפילו אם לא נתגיירו בניו עמו, מכל מקום קיים מצות פריה ורביה - שו"ת מהרי"ל סי' קצו (ובא בח"מ שם סק"ט וב"ש שם סקי"ב); ביאור הגר"א שם סקי"ז; [67] יבמות סב ב; ירושלמי יבמות ו ו; רמב"ם שם ד; טושו"ע שם ה. ואפילו אם נולדו כשהם ראויים להוליד, ואחר כך נעשו סריס או איילונית - לא קיים המצווה (מנ"ח מ' סק"ב; אפי זוטרי אבהע"ז א ה). ולענין אם היו הבן או הבת טריפה, טומטום, או אנדרוגינוס - ראה אוצה"פ שם סקל"ב; [68] יבמות סב ב; רמב"ם אישות טו ה; טושו"ע אבהע"ז א ז. וראה שם בפרטי דין זה; [69] יבמות שם. אך בירושלמי יבמות ו ו כתוב, שאין בני בנות כבנים. וראה עוד בתו"ש בראשית פל"א אות קא, ופמ"ו אות מה; [70] יש"ש יבמות פ"ו סי' כט. וראה כס"מ ת"ת א ב, שגם בן בן בנו בכלל בני בנים; [71] שו"ת משפטי עוזיאל חאבהע"ז סי' יט; שו"ת ישכיל עבדי ח"ה חאבהע"ז סי' י; [72] שו”ת דברי מלכיאל ח"ד סי’ קז; שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' צז; שו"ת עמק הלכה ח”א סי' סח; הגה’ הגרצ"פ פרנק על הטור אבהע"ז סי' א; שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נ; שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' א; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כז; [73] ח"מ וב"ש אבהע"ז סי' א סק"ח; שו"ת בית יעקב סי' רכב; מנ"ח מ' א; אבני משפט אבהע"ז סי' א סקי"ח; שו”ת לבושי מרדכי סי' קט; שו"ת שאילת יעקב סי' מא; [74] הרב שפירא, נועם, א, תשי"ח, עמ' קלח-קמב; [75] הגר"ע יוסף, הובאו דבריו בנשמת אברהם חאבהע"ז סי' א סק"ה3; הרב א. נבנצאל, אסיא, ה, תשמ"ו, עמ' 93-92; [76] הרב י. גרשוני, אור המזרח, חוב' צב, תשרי תשל"ט, עמ' 21-15; [77] שו"ת ציץ אליעזר חט”ו סי' מה; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ח, תשמ"ז, עמ' כט-לו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר