שנת תשע"ז | שבת פרשת ויקהל פקודי

חמדת האינציקלופדיה התלמודית - אבות מלאכות

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. (לה ב)

מהיכן נלקח המספר שלושים ותשע למספר אבות המלאכות?

מה מבדיל בין אב מלאכה לבין תולדה?

האבות ומנינם. אבות המלאכות, האסורים בשבת משום לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה (שמות כ ט), מספרם ארבעים חסר אחת (משנה שבת עג א). והם מתחלקים לשבעה סוגים על פי תכנם:

(א)     י"א מלאכות בעשיית לחם (עי' שבת עד ב), והם: החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש והאופה.

(ב)     י"ג בבגדים: הגוזז (את הצמר), המלבן, המנפץ, הצובע, הטווה, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג, הפוצע (מנתק), הקושר, המתיר, התופר והקורע.

(ג)      ט' של כתיבה ("שברוב המקומות אין כותבים אלא על גבי עורות". גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח על הרמב"ם): הצד, השוחט, המפשיט, המולח, המשרטט (עי' שבת עה ב), הממחק (מגרד השער), המחתך, הכותב והמוחק.

(ד)     ב' בבנין: הבונה והסותר.

(ה)     ב' באש: המבעיר והמכבה.

(ו)      א' מלאכת גמר: המכה בפטיש.

(ז)      א' שמהותה אינה שינוי בחפץ אלא שינוי מקום: המוציא מרשות לרשות (משנה שם עד ב. חלוקת המלאכות לסוגיהן לפי גאונים קדמונים שבריש ספר מעשה רוקח).

רבי יהודה מוסיף שני אבות: שובט ומדקדק (שבת עה ב).

ל"ט המלאכות נאמרו למשה מסיני (מכילתא ריש ויקהל; שבת ע א). ר' חנינא בר חמא אומר, שמספר זה נאמר כנגד עבודת המשכן (שבת מט ב וברייתא שם), שכל מלאכות אלו היו במשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד ממנה (רש"י רמב"ן ורשב"א שם; שיטה מקובצת ריש בבא קמא). והסביר האגלי טל (בפתיחה אות ח) שכיון שמסמיכות זו למדים שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ממילא למדים שכל שהיה במשכן מלאכה היא.

רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא (שם ובירושלמי פ"ז ה"ב) אומר, שהן כנגד "מלאכה", "מלאכתו", ו"מלאכת" שבתורה, שהן ארבעים חסר אחת, שכך אמר הכתוב "לא תעשה כל מלאכה", כמנין כל מלאכות שנאמרו בתורה (רש"י שם).

רבי נתן (בברייתא שבת ע א לפי פירוש רש"י) אומר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים וגו' שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה (שמות לה א-ב) - "אלה" בגימטריא ל"ו, "דברים" ב', ה' של "הדברים" להוסיף אחת, הרי כאן ל"ט.

ר' חנינא דצפורי (בירושלמי שם) דורש: "אלה" בגימטריא ל"ו, דבר דברי דברים (היה אפשר לכתוב "דבר" או "דברי", וכתוב "דברים"), עוד שלשה; ורבנן דקסרין (שם) אומרים, שהה' של "אלה" נדרש כמו ח' (שאותיות אהח"ע מתחלפות), והרי כאן ל"ט.

גדר האב. מלאכה שהיתה חשובה במשכן, היא הנקראת אב; ושלא היתה חשובה במשכן, נקראת תולדה (בבא קמא ב א), שלכך נסמכה שבת למלאכת המשכן ללמוד משם (שיטה מקובצת שם). ואפילו אלה שלמדו מנין המלאכות מלימודים אחרים, מכל מקום מהות האב אף הם למדו ממלאכת המשכן (רמב"ן וריטב"א שבת מט ב). ואפילו מלאכה שהיתה במשכן אינה אב, אלא אם היתה לה חשיבות; אבל אם היתה במשכן בלתי חשובה, אינה אב (תוס' ב"ק שם לגירסתנו בגמרא: "במשכן חשיבא קרי לה אב"). ואם המלאכה חשובה מצד עצמה, אף שלא היתה במשכן, היא אב (פסקי התוס' שם ועי"ש במהר"ם לובלין).

ויש אומרים שצריכים שני הדברים יחד: חשיבות בעצם, ושהיתה במשכן; ואם חסר תנאי אחד, אינה אלא תולדה (תוס' שם לפירוש ב', לפי הגירסא: "במשכן וחשיבא קרי לה אב").

נחלקו הראשונים אם גם המלאכות שעשו לצורך הקרבנות שבמשכן הם בכלל מלאכת המשכן, ואנו למדים האבות אף מהם (רב האי גאון בחי' גאונים קדמונים שבס' מעשה רוקח; אוצר הגאונים לשבת סי' קנז), ואבות המלאכות שבלחם למדים לפי זה מהמנחה של קרבן תמיד ומחביתין של כהן גדול וממלואים, שכל אלה היו מן הזרע ומן הקציר (שם. ועי' רש"י שבת צב א במשנה בשם ר' האי, וכן הוא בירושלמי שבת פ"י ה"ג); או שאין למדים אלא ממלאכות של בנין המשכן בלבד, והמלאכות של לחם היו בסממנים לצבוע יריעות המשכן (רש"י שבת מט ב ד"ה הם, ועג א ד"ה האופה; הר"ן במשנה שם; מאירי שם).

התולדות וגדרן. מתוך שאמרו "אבות", מכלל שישנן תולדות (ב"ק ב א). התולדות נלמדו מהפסוק: וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (ויקרא ד ב), "הנה" - אבות, "מהנה" - תולדות (שבת ע ב; ירושלמי פ"ז ה"א), כלומר: היוצאות מהן, מן האבות (רש"י). לכל אב ישנן תולדות (ירושלמי פ"ז סוף ה"ב). ואין מספר לתולדות, כי לאב אחד יש כמה תולדות (יראים השלם סי' רעד). ואמרו בירושלמי (שם ריש ה"ב): רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עסקו שלש שנים ומחצה בענין המלאכות, ומצאו ארבעים חסר אחת תולדות לכל אב.

תולדה היא מלאכה הדומה לאב (רמב"ם שבת פ"ז ה"ה), אבל אינה דומה לה אלא במקצת; שאילו דומה לאב בדמיון גמור, והוא מענין אותה המלאכה אלא שחלוק ממנה באיכות הפעולה, כגון חופר ועושה חריץ - שהוא מעין חורש אלא שחלוק בפעולה - או באיכות הנפעל, כגון זורע ונוטע - שזה בזרעים וזה באילנות - הרי זה אב כמותו (מגיד משנה שם ה"ד). והסביר התפארת ישראל (בריש כלכלת השבת) שהדומה לאב בפעולה ובתכלית, כגון מבריך ומרכיב הדומים לזורע ולנוטע בפעולת חיבור התלוש ובתכלית הגידול, או שדומה לאב בתכלית בלבד, כגון זומר, שחותך ענפי אילן ומתכוין לגידול האילן - הרי זה אב. אבל הדומה בפעולה בלבד, כגון ששף מתכת וטחנה, שדומה לטחינת גרעינים בפעולה ולא בתכלית, שאינו מתכוין לאכילה כטוחן אלא לתשמישים - הרי זו תולדה.

אולם היראים (שם) והתוס' (שבת עג ב ד"ה משום זורע) והמאירי (שם א) חולקים וסוברים שכולם תולדות.

פרשת פקודי

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וגו'. (לח כא)

רש"י: אלה פקודי - בפרשה זו נמנו כל משקלי נדבת המשכן לכסף ולזהב ולנחושת ונמנו כל כליו לכל עבודתו.

וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים. (מלכים ב יב טז; הפטרת פרשת שקלים)

גבאי צדקה

האם גבאי צדקה חייבים לתת דין וחשבון לציבור?

כספי צדקה שאבדו מגבאי הצדקה - האם חייבים לשלם?

מינוים ותפקידם. כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה, שיהיו מחזירים על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחים מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי לתת ודבר הקצוב עליו, והם מחלקים את המעות מערב שבת לערב שבת, ונותנים לכל עני ועני מזונות המספיקים לו לשבעה ימים, וזוהי הנקראת קופה (רמב"ם מתנות עניים פ"ט ה"א על פי בבא בתרא ח ב; טור ושולחן ערוך יורה דעה רנו א וד). וכן מעמידים גבאים, שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל, או פירות, או מעות, ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקים את הגבוי בערב בין העניים, ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי (רמב"ם שם ה"ב ע"פ פאה פ"ח מ"ז וב"ב שם; טוש"ע יו"ד שם). וכתבו הרמב"ם (שם ה"ג) והשולחן ערוך (שם): מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו. וכתב הרמב"ם (שם) שהמנהג בזמנו שהיו גבאי הקופה מחזירים בכל יום ומחלקים מערב שבת לערב שבת. והחכמת אדם (כלל קמז סעיף ד) כתב שבזמן הזה אין נוהגים בקופה ותמחוי, אבל מעמידים גבאי צדקה שידקדקו על כל עני לתת לו את צרכיו.

הקופה אינה נגבית בפחות משנים (פאה פ"ח מ"ז; ברייתא ב"ב ח ב; רמב"ם פ"ט ה"ה; טוש"ע רנו ג), שאין עושים שררה על הציבור בממון פחות משנים (ב"ב שם ע"פ שקלים פ"ה מ"ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב (שמות כח ה) - מכאן שאין גובים פחות משנים (ירושלמי שקלים שם; רב נחמן ב"ב שם); וגביית צדקה דבר של שררה היא, לפי שממשכנים על הצדקה (רב נחמן אמר רבה בר אבוה שם).

ואין הקופה מתחלקת אלא בשלשה (פאה שם), כדיני ממונות (ב"ב שם), לפי שהם נותנים לכל אחד די מחסורו לשבת (רמב"ם שם), ועליהם לעיין על כל עני ועני כמה ראוי לתת לו לפי בני הבית התלויים בו (רש"י ב"ב שם; פירוש המשנה לרמב"ם פאה שם; טוש"ע שם). בירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) אמרו, שדומה לדיני נפשות, והיה ראוי להעמיד עשרים ושלושה כדיני נפשות; אלא שאם נצריך לאסוף עשרים ושלושה אנשים, יוכל העני בינתיים להסתכן.

כתבו האור זרוע (הלכות צדקה סי' ג) והמרדכי (ב"ב פ"א סי' תפח) שנהגו בכל המקומות למנות גבאי אחד לגבות צדקה, אדם שהציבור חפצים בו למנותו, וביאר הבית יוסף (שם) שהוא משום שעכשיו אין ממשכנים על הצדקה, ואין בו שררה כלל. והרדב"ז (מתנות עניים שם) כתב שאפילו לחלק אפשר באחד, שכיון שאין ממשכנים, והדבר קצוב כמה יתן כל אחד וכמה יקח כל עני, אינו אלא שליח בלבד; אבל אם באו עניים חדשים וצריך לחלק להם, לא יהיה בפחות משלשה.

הראויים להיות גבאי. אין ממנים גבאי צדקה אלא אנשים נאמנים וידועים (רמב"ם שם פ"ט ה"א; טוש"ע רנו א), כדי שהעניים יכירו אותם, וגם הנותנים יתביישו בפניהם ויתנו (רדב"ז שם). והטור (שם) והרמ"א (שם) הוסיפו שיהיו גם חכמים ונבונים, להיזהר מן הרמאים. אמרו בגמרא (ב"ב י ב): לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון. ופירשו התוס': לא שיהיה צדיק כמותו, אלא שיהא נאמן כמותו. והרמב"ם (פ"י ה"ח) והטור (סי' רמט) פירשו נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כמותו. וחכם שאמרו הוא חכם בתורה (טור סי' רנו ורדב"ז שם בדעת הרמב"ם). וכן אמרו בברייתא (פסחים מט ב): עם הארץ אין ממנים אותו אפוטרופוס על קופה של צדקה.

בזמן הזה לא נהגו להקפיד בכך שיהא תלמיד חכם, מפני שמפרשים חכם לא בחכמת התורה אלא בהנהגת הגבאות (בית יוסף סי' רמט; פרישה שם וסי' רנו ס"ק יב בדעת הטור). ואין צריך הממונה להיות אלא נאמן ויודע להנהיג כשורה (שו"ע רמט ז). והרדב"ז (פ"י שם) הסביר טעם המנהג, שמכיון שהציבור קבלו עליהם, וגם העניים מרוצים בו - כשר, אף על פי שאינו חכם.

נאמנותם. אין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה (ב"ב ט א; רמב"ם פ"ט הי"א; טוש"ע רנז ב). ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב יב טז. גמרא שם; רמב"ם ושו"ע שם). ומכל מקום כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון (טור ורמ"א בשו"ע שם), כמו שאמרו במדרש (רבה ותנחומא ריש פרשת פקודי) על משה: איש אמונות - זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קרא לאחרים וחישב על ידיהם, שאדם צריך לצאת ידי הבריות, כשם שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּים (במדבר לב כב). משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואני אעשה לפניכם חשבון.

במה דברים אמורים? בגבאים כשרים (טור ורמ"א שם); אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך לתת דין וחשבון (שו"ת מהר"י וייל סי' קעג; רמ"א שם). ואפילו אם נתמנה על פי הציבור, אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה, וחושדים אותו בדבר שראוי להסתפק בעיני הדיין - צריך לתת חשבון (מהרי"ו שם; ש"ך ס"ק ג). אבל אין צריך לתת חשבון לפני כל מערער, לפי שידוע שיש כמה דברים שצריך להוציא ממעות הציבור שאין לגלות אלא לצנועים (מהרי"ו שם והובא בדרכי משה שם).

פשיעתם. גבאי צדקה שפשעו בשמירתם על מעות של צדקה ונגנבו - פטורים, שהרי בפרשת שומרים נאמר: לִשְׁמֹר (שמות כב ו), ודרשו: לשמור - ולא לחלק לעניים (ב"ק צג א). שכיון שאמר המפקיד לשומר שיחלק לעניים, הרי זה כממון שאין לו תובעים (רש"י). ולפיכך גם גבאי פטור (ים של שלמה ב"ק פ"ח סי' עא), ואין צריך אפילו להשבע שאינו ברשותו (יש"ש שם ע"פ פסק מהר"ם). במה דברים אמורים? כשלא היה הממון מופקד לצורך עניי מקום זה; אבל אם היה מיועד לעניים אלו, וידוע חלקו של כל אחד מהעניים כמה הוא, הרי זה ממון שיש לו תובעים וחייבים עליו (יש"ש שם ע"פ ב"ק שם). וכן אם היה מנהג הציבור להוסיף כשיתרבו עניים, ואם יתמעטו העניים נוטל הציבור את הכסף לצרכם, ויש רשות לקהל לשנות - הרי זה נחשב כמעות של הציבור ויש לו תובעים, והגבאי חייב לשלם (נתיבות המשפט שם ס"ק ו).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר