שנת תשע"ז | שבת פרשת שופטים

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: דברי סופרים

"וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל"   (יז, י-יא)

אם התורה ציותה אותנו לקיים מצוות וגזרות של חכמים, למה ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא?

הסופרים ודבריהם. ראשוני חכמי התורה שבעל פה נקראו סופרים (עי' קדושין ל א), כמו: וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים (ישבו) יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ (דברי הימים א ב נה. עי' ירושלמי שקלים פ"ה ה"א ורש"י קדושין שם), וכן: לְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר סֹפֵר דִּבְרֵי מִצְוֹת ה' וְחֻקָּיו עַל יִשְׂרָאֵל (עזרא ז יא. עי' ירושלמי שקלים שם). ואמרו (קדושין ל א): לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. ובירושלמי (שקלים שם) אמרו שנקראו סופרים משום שעשו את התורה ספורות ספורות, ופירש רש"י (תמורה טז א ד"ה דקדוקי סופרים) שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו, כמו: "חמשה לא יתרומו" (תרומות פ"א מ"א), "חמשה דברים חייבים בחלה" (חלה פ"א מ"א).

בשם דברי סופרים נקראו: א) דינים של תורה, אלא שלא נתבארו בפירוש בתורה שבכתב ובאו פירושם מדברי סופרים; ב) דינים מדרבנן, כמו תקנות וגזרות שחידשו סופרים.

פירושי התורה. כל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מדברי סופרים (פירוש המשניות לרמב"ם כלים פי"ז מי"ב), כמו שאמרו במשנה (סנהדרין פח ב) שארבע טוטפות בתפילין הן מדברי סופרים, ופירש רש"י דהיינו מדרש סופרים, והוא עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים (גמרא שם). ונקרא דברי סופרים אף על פי שהוא מן התורה, מפני שאילולא שקיבלו סופרים פירושו לא היינו מבינים אותו כך (כסף משנה אישות פ"א ה"ב).

וכן דבר שהוא הלכה למשה מסיני נקרא דברי סופרים (פירוש המשניות להרמב"ם כלים שם ומקואות פ"ו מ"ז ובתשובותיו הוצאת פריימן סי קסו; אליהו רבה להגר"א ידים פ"ג מ"ב), שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו דברי סופרים (פירוש המשניות מקואות שם). ומכל מקום דין הלכה למשה מסיני הוא כדין תורה (מגיד משנה אישות שם).

דעת הרמב"ם (בספר המצוות שורש ב ובפירוש המשניות כלים שם) שאף כל דבר הלמד באחת משלש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן אף על פי שהדברים היו כולם ידועים בימי משה, הם דברי סופרים, אלא אם כן נאמר במפורש בתלמוד שהם דברי תורה. וכן כתב בקדושי כסף באשה, שנלמד בגזרה שוה (עי' קדושין ב א), שהם מדברי סופרים (אישות פ"א ה"ב ופ"ג ה"כ). והרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות שורש ב) והראב"ד (אישות פ"ג ה"כ) והרשב"א (בתשובות ח"ב סי' רל) הבינו שרצה לומר שהנלמד באחת מן המדות דינו אינו אלא מדרבנן, ולא מן התורה, ולכן השיגו עליו ונחלקו עליו, אבל רוב המפרשים סוברים שלדברי הכל דין דבר הלמד באחת מן המדות הוא מן התורה, ולא אמר הרמב"ם שנקרא דברי סופרים אלא לענין מנין המצוות, שאין למנות אלא דבר המפורש בתורה (זוהר הרקיע להרשב"ץ שורש ב; מגילת אסתר לספר המצוות שם; מרגניתא טבא לספר המצוות שם; מגיד משנה וכסף משנה אישות פ"א ה"ב; ש"ך חו"מ סי' לג ס"ק א. וכן מבואר מלשון הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות כלים שם).

גזרות ותקנות. דברים שכל עיקרם הוא מדרבנן, אם בתורת גזרות שגזרו חכמים, ואם בתורת תקנות שתיקנו, נקראים דברי סופרים (עי' קדושין לט א ומשנה יבמות כ א ומגילה יט ב ורמב"ם מגילה פ"א ה"א וחנוכה פ"ג ה"ג, ועוד). על דברי סופרים של גזרות ותקנות אמרו: חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ (שיר השירים ז יד), הללו - ישנים - מדברי תורה, והללו - חדשים - מדברי סופרים (ערובין כא ב), שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג (רש"י שם).

החיוב לקיימם. כתב הרמב"ם (ממרים פ"ה ה"ו): דברי סופרים, אחד שלמדו אותם מפי השמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מדעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד מאלו שלשה הדברים מצות עשה לשמוע להם, שנאמר כאן: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ וגו' עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, ואמרו: זו מצות עשה (ספרי שם), ואמרו: מצוה מן התורה לשמוע דברי סופרים (ירושלמי יבמות פ"ב ה"ד). וכן יש מצות עשה זו לקיים כל המצוות שחידשו חכמים, כגון נטילת ידים ומקרא מגילה והדלקת נר שבת ונר חנוכה וכיוצא (רמב"ם ברכות פ"ו ה"ב).

וכן מוזהרים בלא תעשה שלא לעבור על דברי סופרים שאמרו בפירושי התורה שנאמר כאן: לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, ואמרו: לא תסור, זו מצות לא תעשה (ספרי שם. רמב"ם ממרים שם ורמב"ן בספר המצוות לא תעשה שיב והחינוך מצוה תצו).

בדברי סופרים שהם מדרבנן נחלקו ראשונים אם העובר עליהם עובר בלאו זה של "לא תסור": הרמב"ם (שם) פירש: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש. והוסיף (בהקדמת חיבורו): וכן כל המצות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן חכמים ונביאים, כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב וערובין וכיוצא, חייבים אנו לקיימם ולשמרם, שנאמר: לא תסור וגו'. אבל הרמב"ן (בספר המצוות שורש א) והחינוך (מצוה תצו) חולקים וסוברים שהתקנות והגזרות שעשו חכמים למשמרת התורה ולגדר שלה, אין להם בלאו הזה אלא סמך בעלמא, ואין עוברים עליהם בלא תעשה גמור של "לא תסור מן התורה", שכן מצינו בהרבה דינים שהקלו חכמים בדברי סופרים יותר מדברי תורה, כגון לענין ספק איסור ועוד, ואילו היה בכל איסור דרבנן גם איסור דאורייתא של "לא תסור" איזה הבדל יש ביניהם? ולדעת הרמב"ם הטעם שאין מחמירים בספק דרבנן כספק של תורה הוא שכאילו התנו חכמים עליו מתחילה שיהא ספקו מותר, ולא גזרו לכתחילה על הספק כלל (רמב"ן שם לדעת הרמב"ם; רשב"ץ בזוהר הרקיע שורש א; קרית ספר בהקדמה פ"ב; מגילת אסתר לספר המצוות שורש א). והמשך חכמה (כאן) כתב שבאיסור דאורייתא הדבר בעצמותו אסור, אבל באיסור מדברי סופרים אין מדאורייתא שם הפרטי של האיסור עליו, רק המרידה בחכמים הוא האיסור¹. 
______________________
1 מתוך ע' דברי סופרים, כרך ז. פרקים א, ב, ג, ד

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר