|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת תולדותמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: תשלום פיצויים עבור הלנת שכר / הרב חיים שלמה שאנן
עורך: הרב יואב שטרנברג
פסק הדין אותו אנו מביאים השבוע ניתן בבית הדין האזורי נתניה, והוא עוסק בשאלת החיוב לשלם פיצויים למלין שכרו של עובד.
תיאור המקרה: התובע עבד אצל הנתבע. עקב קשיים כלכליים, הולן שכרם של עובדים רבים, ביניהם התובע, ואף שכרו של הנתבע הולן.
התביעה: התובע תובע את פיצויי הלנת השכר הקבועים בחוק, העומדים על שיעורים של 5% - 10% לשבוע.
תשובת הנתבע: הנתבע טוען, שהוא לא הלין את השכר מרצון, אלא באונס, שהרי גם שכרו שלו הולן, ולכן אין לחייבו.
פסק הדין : אין לחייב את הנתבע לשלם את פיצויי הלנת השכר, והנתבע אינו חייב לשלמם אפילו כדי לצאת ידי שמים.
הנימוקים: הירושלמי (בבא מציעא פרק ט הלכה ג) כותב: "הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח מכל מין שירצה, לא יקח לו בהן כסות ועצים. אמר רבי יצחק הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת".
הירושלמי אומר, שאדם הלוקח פירות על מנת להתעסק בהן, ולתת מחצית הרווח לנותן הפירות, אינו רשאי לקחת בהם כסות ועצים, משום שאז הוא אינו מרוויח, ורבי יצחק אומר שאם עשה כן, אין לנותן הפירות עליו אלא תרעומת בלבד.
הרמ"א (חושן משפט סימן רצב סעיף ז) פסק: "אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא". אך הש"ך (שם סקט"ו) מביא את דברי מהרש"ל, שכתב שהנפקד פטור מלשלם, משום שהוא רק מבטל כיסו של חברו.
בהסבר דברי הרמ"א כתב בנתיבות המשפט (ביאורים שם סקי"ג), שרק במקרה שהמפקיד יכול להוכיח שהיה יכול להרוויח מהכסף בינתיים, חייב לשלם, משום שאז יש לחייב את המעכב מדין זה נהנה וזה חסר. ואף שהמעכב לא השתמש במעות, הרי היה יכול להשתמש אם היה רוצה, ולכן נחשב כנהנה. וכתב החזון איש (בבא קבא סי' כב אות ג), שאי אפשר לטעון 'קים לי' כש"ך, נגד דברי הרמ"א, ולכן יש לחייב את הנפקד. ובחתם סופר (שו"ת חלק חושן משפט סי' קעח) כתב גם כן, שמזמן העיכוב צריך לשלם מחצית מהרווחים. וכתב שהטעם הוא מדינא דגרמי.
על כל פנים, בנדון דידן, היות שהנתבע לא היה יכול להרוויח מהכספים שעיכב (שהרי בעצם לא היו ברשותו), אין לחייבו משום ההנאה שנהנה מהכספים. והיות שהעיכוב לא היה במזיד, אי אפשר לחייבו מדינא דגרמי.
מלבד שאלת חיוב התשלומים, יש לדון גם בשאלת איסור ריבית. בפתחי תשובה (יורה דעה סי' קסא סק"א) כתב: "עיין בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ד באחד שלא פרע חובו לזמנו והתרה בו המלוה שיפרע לו מעותיו שיפול להרויח בהם, ואם לא - יצטרך לשלם לו מה שהיה יכול להרויח בו. חבירו קבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח, ועכשיו אינו רוצה ליתן לו משום איסור רבית. וכתב שזה פשוט שיש בזה איסור רבית כי הוא אגר נטר גמור".
השבות יעקב כותב, שבתשלום הפסד הרווח שמחמת עיכוב המעות יש איסור ריבית. אמנם, מדברי הסמ"ע (חושן משפט סי' פא סקס"ה) עולה, שהוא הבין שגם במעכב מעות שניתנו בהלוואה, רשאי המלוה לגבות את הרווח שנמנע ממנו, ומשמע שאין בזה איסור ריבית. ובש"ך (חושן משפט שם סקפ"א) כתב לחלק בין הלוואה, שאז אסורה לקיחת התוספת משום ריבית, ובין פיקדון, שבו אין איסור.
באור זרוע (פסקי בב"מ סי' קפא) כתב, שהראבי"ה פסק לחייב בעל בית שהלין שכר פועל שלו פיצויים על הלנת השכר. אבל האור זרוע עצמו חולק עליו, וכן היא מסקנת הב"י (יו"ד סימן קס) והש"ך (יו"ד סי' קעו סק"ח). וכן כתב בפתחי תשובה (יו"ד סי' קסא סק"א) בשם החוות יאיר (סי' קצ), שגם בעיכוב שכר פעולה יש משום ריבית, כשמשלמים על הפסד הרווח. אמנם, הב"ח (יו"ד סימן קס) כתב שאם תפס הפועל, אין מוציאים מידו.
יש לציין, שגם אם התשלום על הלנת השכר מוגדר כקנס, אין בכך כדי להימנע מאיסור ריבית, שהרי השולחן ערוך (יורה דעה סימן קעז סעיף יד) פוסק, שקנס המתרבה לפי הזמן נחשב כריבית.
לאור האמור לעיל, אין אפשרות לחייב את הנתבע לשלם על פי דין. אלא שיש לשאול, אם הנתבע חייב לשלם כשבא לצאת ידי שמים. בספר חסידים (הוצאת מרגליות, סי' תקצח) כתב לעניין גזלן המחזיר את הגזילה אחרי זמן רב:
"צריך להוסיף לו על הגזילה עד כפי מה שהיה מרויח מעות שחסרו לו עד שהשיב לו... לפי מה שיודע לשער עסק אותו האיש כמה היה יכול להרוויח... ולבד מזה יחשב הצער, אע"פ שדבר זה לא הצריכתו תורה, אבל לצאת ידי שמים צריך לחשב הצער... צער שגורם לו ולכל הנסמכים עליו, וחסרון העידונים שגרם להם".
על פי זה, היה מקום לחייב את הנתבע לשלם מכוח פשרה, שאז מתחשבים גם בחיובים לצאת ידי שמים. אלא שאז בוודאי שאין לחשב זאת על פי גובה הפיצויים הקבועים בחוק, שהם גבוהים במיוחד. מלבד זאת, היות שגם הנתבע עצמו לא קיבל את שכרו, ואדרבה הוא השתדל בכל כוחו שכולם יקבלו את השכר, אין מקום לחייבו בכהאי גוונא.
בשולי פסק הדין, יש לשאול, האם יש לחייב את הנתבע מכח החיובים הקבועים בחוק. ראשית, היות שמדובר באיסור ריבית, ברור שמנהג המדינה אינו רלוונטי. ובשו"ת אבקת רוכל (סימן ו) כתב: " אם יטעון האיש הלזה כי מה שעשה עשה בדינא דמלכותא, הנה טענה זו שקר היא ובטלה מעיקרא, דלאו בכהאי גוונא איתמר, כי אם הגויים יתקנו שיוכל הישראל להלוות ברבית לישראל - מי שמע להם לקלקול הזה? וממילא שלא יוכל למכור משכונותיו בלי שומת בית דין, ואין זו צריכה לפנים ע"כ".
מלבד זאת, יש לציין שלא ברור שבנדון דידן ישנו מנהג המדינה המחייב, שהרי לא פעם בתי הדין לעבודה אינם קונסים פיצויי הלנת שכר, בפרט כשהם משוכנעים שהמעביד הלין את השכר מתוך אונס, כמו בנדון דידן.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
