|
 שנת תשס"ז | שבת פרשת אחרי מות קדושיםמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: כפיית פשרה הקרובה לדין על בעלי הדין / הרב צבי יהודה בן יעקב
עורך: הרב יואב שטרנברג
תיאור המקרה: התובע עבד כשכיר אצל הנתבעת. בחוזה העבודה נקבעה משכורותו של התובע על סך מסויים כסכום ברוטו, הכולל את כל התנאים הסוציאליים עבורו, ובכללן הפרשת החברה לפיצויים. כמו כן, סוכם שיקבל בונוסים מיוחדים עבור רווחים מעבר לסכום מסויים.
למעשה, התובע היה מקבל את כל הסכום המופיע במשכורות ברוטו בחוזה העבודה במזומן.
התביעה: התובע טוען, שהסכום שנקבע בחוזה העבודה כמשכורת ברוטו, אינו כולל את ההפרשה לפיצויי פיטורין עבור הבונוסים. על כן הוא תובע כעת מהנתבעת תשלום פיצויים גם עבור הבונוסים.
תשובת הנתבעת: הנתבעת טוענת, שסכום הברוטו המופיע בחוזה העבודה מתייחס לסך כל ההכנסות של התובע. אי לכך, אם הבונוסים שקיבל התובע מחייבים פיצויים מוגדלים, יש לראות את חוזה העבודה כוויתור מצידו על חלק זה של הפיצויים.
פסק הדין : על הנתבעת לשלם פיצויי פיטורין בסך שני שליש משיעור הפיצויים החייבים על פי חוק, כפשרה.
הנימוקים: בית הדין קבע, שאין תוקף לחוק המדינה המחייב לשלם לעובד פיצויי פיטורין מכח דינא דמלכותא דינא, זאת מחמת השיטות הסוברות שלא אומרים דינא דמלכותא דינא בדינים שבין ישראל לחבירו, וכן מחמת שיטת הר"ן, שבארץ ישראל לא אומרים דינא דמלכותא דינא. למרות זאת, קבע בית הדין שיש לפיצויי הפיטורין תוקף מחייב מכח מנהג המדינה.
הנפק"מ מקביעה זו היא, שהסעיף בחוק, הקובע שאין לוותר על פיצויי הפיטורין, אלא אם הוויתור נכתב בפירוש, אינו מחייב את בית הדין, ודינו כדבר שאינו מצוי, שאין בו מנהג. כמו כן, לאחר בירור דקדקני בחוזה העבודה, הגיע בית הדין למסקנה, שישנו ספק אם התובע אכן וויתר על פיצויי הפיטורין עבור הבונוסים השונים.
במקרה של ספק שכזה, נכתב בשולחן ערוך(חושן משפט סעיף כג): "האומר: שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו, כל שטרותיו פרועים. נמצא לאחד שם שנים, הגדול פרוע ולא הקטן. הגה: ... וכן אם לא אמר: אחד פרוע, אלא אומר: שטר אחד מחול לך, הקטן מחול ולא הגדול".
רבי עקיבא אייגר (שם) כותב: "והיינו, כיון דהספק כמה מחל. אבל אם ידוע כמה מחל, ויש ספק בדין אם מהני המחילה, לכאורה פטור מספק, ואולם מדברי הבית שמואל סימן סו סק"ט מבואר דלא סבירא ליה כן, ולענ"ד צ"ע ".
רבי עקיבא אייגר מחלק, בין ספק שהוא בכוונת דברי בעל הדין, ובין ספקא דדינא, משום שכאשר הספק הוא מחמת הדין, הכלל הוא המוציא מחבירו עליו הראיה. לעומת זאת, כאשר הספק הוא בטענת הלוה או המלוה, ושכנגדו אינו טוען ברי, יש לראות זאת כשטר שהמלוה טוען שמא נפרע, והלוה טוען שמא פרע, שמעמידים השטר בחזקתו.
לאור זאת, בנדון דידן, שישנו ספק אם היתה מחילה של התובע או לא, אין ספק המחילה מפקיע מידי חיוב ברור, ולכן יש לומר שהנתבעת צריכה לשלם את פיצוי הפיטורין.
לאור האמור לעיל, נראה שהנתבעת צריכה לשלם פיצויי פיטורין על הבונוסים מחמת הספק, אם אכן יש חיוב כזה על פי החוק. אולם, היות שהספק, שמא התובע וויתר על פיצויי הפיטורין הוא ספק משמעותי, קבע בית הדין שיש לעשות פשרה.
בשטר הבוררות שעליו חתמו הצדדים לפני הדיון נכתב, שסמכותו של בית הדין לפסוק "בין לדין, בין לפשר ובין ליושר". אולם, בישיבה ראשונה תבעה הנתבעת לדון אך ורק על פי דין תורה, וגם בישיבה השניה חזר על כך הנתבע. על כן יש לשאול, האם בית הדין זקוק להסכמת בעלי הדין על מנת לפסוק פשרה הקרובה לדין?
הרא"ש בתשובה (כלל קז סימן ו) כותב: "ולכן נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות. פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה".
והובאו דבריו להלכה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ה) וכתב הסמ"ע (ס"ק יב): "ורוצה לומר, שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בעל כרחם דבעלי דינים".
נוסף על כך יש להביא את דברי הרדב"ז (חלק ד סימן אלף תכו): "ואם נסתפקו (הדיינים) כולם, יראה לי שיכריחו את בעלי הדין לקבל פשרה, שזהו מכלל דין תורה, שנאמר "ועשית הישר והטוב". ואין צריך לומר בזמן שהתובע נתרצה לקבל פשרה והנתבע אינו רוצה, דודאי רגליים לדבר, דלפיכך אינו רוצה פשרה, כדי שישאר המעות אצלו, שהרי מן הספק אוקי ממונא בחזקת מריה".
וכן יש לציין לדבריו של הציץ אליעזר (חלק ז סימן מח פרק ח אות ט), לגבי נתבע שדרש שבשטר הבוררות לא יהיה כתוב "הן לדין והן לפשר", ורצה שידונו רק לפי דין תורה. ודחה הציץ אליעזר טענה זו משני נימוקים:
א. פשרה הקרובה לדין רשאי בית הדין לפסוק אף בעל כרחם של בעלי הדין.
ב. היות שמנהג בתי הדין לחתום אף לפשרה, אין אחד מבעלי הדין רשאי לדרוש מבית הדין לעשות אחרת מהנוהג המקובל.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
