|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת ויחיכוחו של חסדהרב יוסף כרמלגם השנה נעסוק בהפטרה של פרשתנו. הקשר שבין הפרשה וההפטרה ברור. בפרשה אנו מוצאים את צוואתו של יעקב ובהפטרה את של דוד.
בצוואתו מצווה דוד את שלמה:
"וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ"
(מלכים א ב' ז).
ברזלי אכן עזר לדוד באחד מרגעי המשבר והשפל הקשים ביותר בחייו. מצבו של דוד, ימים ספורים לפני שברזילי גמל עמו חסד מתואר בפסוק הבא:
"וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה" (שמואל ב ט"ו ל).
הכתוב משתמש בביטוי "וַתְּכַל" (שם י"ג לט) מלשון חמדה וכיסופים כדי לתאר את יחסו של דוד לאבשלום. דווקא בן זה מורד בדוד.
יחד עמו בוגד בדוד גם רעו אהובו, אחיתופל. חז"ל דורשים את הפסוק: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" (תהלים נ"ה טו, סנהדרין קו ע"ב) כמי שמתאר את הקשר המיוחד בין דוד ואחיתופל.
בזמן שכל רעיו בגדו, בו היו לו לאויבים, בולט החסד שגמלו עמו ברזילי ורעיו. וז"ל הכתוב:
"וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים: מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי: וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר" (שמואל ב י"ז כז-כט).
גם חז"ל משבחים אותו: "אמר ר' יודן ה' פעמים כתוב בני ברזילי כנגד ה' ספרי תורה ללמדך שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאילו קיים כל התורה" (בראשית רבה פרשה נח). שבי בן נחש בוודאי לא היה יהודי, במוצאו. שמו של עמי-אל גם הוא רומז לנוסחת הגיור "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א' טז). בנו של ברזלי הוא "כִמְהָם"-"כִמְהָן" (שמואל ב י"ט לח,) שם בעל צליל לא יהודי.
שלמה, כנראה, נתן לבניו של ברזלי, בראשות כמהם נחלה באזור ירושלים, ממנה הם התפרנסו. בכך גמל דוד חסד מידה כנגד מידה עם מיטיבו.
הוכחה לכך ניתן למצוא דווקא במקום אחר. לאחר חורבן בית ראשון ואיבוד התקווה, עם רצח גדליה בן אחיקם, עוזבת שארית הפליטה עם ירמיהו הנביא את המצפה בדרכם מצריימה. בדרך מוצאת השיירה מנוחת מה במקום הבא:
"וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם" (ירמיהו מ"א יז).
ארץ יהודה, חרבה באותם שנים. חז"ל תיארו זאת בדרך הבאה: "רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר (ירמיהו ט) על ההרים אשא בכי ונהי וגו' מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו. בהמ"ה בגימטריא חמשין ותרתין הוו" (שבת דף קמה ע"ב ). גם מי שאיננו מומחה באקולוגיה מבין, מה המשמעות של שינוי מסלול נדידת הציפורים כך שלא עברה ציפור ביהודה במשך עשרות שנים. איך קרה שדווקא מקום זה "ְגֵרוּת כִּמְהָם" לא עמד בשיממונו ואפשר לגולים למצוא מנוח לכף רגלם ולנפשם העייפה?
התשובה היא פשוטה כנראה - כוחו של חסד.
רש"י בעקבות התרגום מזהה את "ְגֵרוּת כִּמְהָם" עם הנחלה שנתן שלמה על פי צוואת דוד לצאצאי ברזלי הגלעדי. מקום זה יוסד על אדני החסד ו"עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פ"ט ג). גם אחרי יותר מארבע מאות שנים עדיין ה"חסד" עובד. דווקא ורק מה שנבנה על בסיס של חסד מחזיק מעמד גם בימי חרון אף וחורבן ומאפשר זמן קצר של חסד, עם שיירת הגולים הסחופה והדוויה בירידתה מצרים, תרתי משמע.
הבה נפנים מסר זה ונרבה בחסד הן בחיינו הפרטיים והן בחיינו הציבוריים.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
