שנת תשע"ח| שבת פרשת כי תצא

פרשתנו פותחת בפסוקים ה"קשים" הבאים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כ"א י-יא).

חז"ל מגדירים תופעה זו, בדרך הבאה: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין דף כא ע"ב). לכאורה, מדובר על מקרה יוצא דופן של התפרצות יצרים בסערת הקרב.

ננסה לתת משמעות יותר נרחבת לפרשיה זו. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ", מלחמה מתנהלת בכמה וכמה מישורים. בימינו הרבה יותר קל להבין, מדוע יציאה למלחמה איננה מתבצעת רק בהנעת טנקים וטורי רגלים בעקבותיהם. לעיתים, להפעלת תוכנות מחשב יש השפעה התקפית, הרבה יותר משמעותית משימוש בחומרי נפץ שהומצאו בידי אלפרד נובל. גם בעבר, חלק ניכר מהמאבקים התנהל בחדרים מפוארים, שהכילו כיבוד ושתיה ואנשים ללא רובים או חרבות, והכוונה היא למישור הדיפלומטי. למדינה אחת היתה יכולת להשתלט על מדינה אחרת באמצעות מהלך דיפלומטי, שלא כלל שפיכות דמים. סופו של המהלך המדיני כלל תמיד "חתונה". המלך החזק תמיד קיבל את בתו של המלך היותר חלש. שלטונו המדיני בא לידי ביטוי בשלטונו היום יומי על בתו של הוואסל (בן חסותו). 'וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ' לא חייב לבא לידי ביטוי בשטח, באזיקת ידי שבויים. הוא יכול להתממש גם בלקיחת בת המלך החלש-הנכנע. התורה מזהירה בתחילת פרשתנו כי המהלך המדיני טומן בחובו סכנות רוחניות. אם אֵשֶׁת יְפַת (ה)תֹּאַר לא תפשוט את שמלת שביה מעליה ולא תעזוב את דרכי אביה ואמה, סכנת הבן הסורר והמורה רובצת לפתח (כמבואר בפרשיה הבאה).

נוכיח את דברינו מהפסוקים הבאים: "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן... וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר" (שמו"ב ג' ב-ג). חז"ל מכנים את מעכה – 'אשת יפת תואר' ואת אבשלום  'בן סורר ומורה': "על שנשא יפת תאר סופו מוליד בן סורר ומורה. וכן אתה מוצא בדוד לפי שנשא את מעכה בת תלמי מלך גשור יצא ממנה אבשלום בן סורר ומורה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), דברים פרשת כי תצא, דף לו ע"א). אם אשת יפת תואר היא רק כאשר היא נלקחת בשבי, בסערת הקרב, קשה מאוד להבין כיצד דוד נלחם במלך ארמי, כאשר הוא מלך בחברון, רק על שבט יהודה? האם יתכן שדוד, שמלך בחברון כוואסל פלישתי (לפני עלותו לחברון, שימש דוד כ"מג"ד" בצבאו של אכיש מלך גת), יצא למלחמה עצמאית בדרום רמת הגולן ויביס בשדה הקרב את תלמי מלך גשור? הרבה יותר הגיוני להסביר כי בני שבט יהודה, בני משפחת דוד בראשות חצרון בן פרץ בן יהודה, קשרו קשרי חיתון עם בני שבט מנשה, בראשות מכיר בן מנשה, שישבו בגלעד. וז"ל הכתוב: "וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ ...וַיְהִי לוֹ עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד" (דבהי"א ב' כא-כב). לבני שבט מנשה היו קשרים דיפלומטיים מיוחדים, עם ממלכות ארמיות בעיקר סמוך לגלעד. כך מוכח מהפסוק הבא "בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (דבהי"א פרק ז' יד). זה מה שאפשר לדוד, המלך הצעיר מחברון, לפתוח במערכה של קשירת קשרים דיפלומטים עם מלכים קטנים בארם. כחלק מפעילות זו לקח דוד את מעכה בתו של תלמי מלך גשור כ- "אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר". לכן, אבשלום הוא אכן "בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו", שאחריתו מרה ונמהרה.

(הרחבה של הנושא תתפרסם, בע"ה, בקרוב בספרי החדש 'צפנת שמואל')

הבה נתפלל, כי צה"ל ימשיך להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם ולא נתקל,
ח"ו, בשום פנים ואופן בבעיות של אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר ו/או בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.