שנת תשע"ט| שבת פרשת וישב

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: הלבנת פנים

"הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (לח, כה)

רש"י: היא מוצאת, לישרף, והיא שלחה אל חמיה, לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת, אלא לאיש אשר אלה לו, אמרה אם יודה מעצמו, יודה, ואם לאו ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

האם הלבנת פנים היא מהעברות שחייב אדם ליהרג ולא לעבור עליהן?

האיסור ומקורו: אסור להכלים את ישראל (רמב"ם דעות פ"ו ה"ח), וזהו הנקרא מלבין פני חברו (סהמ"צ ל"ת שג; החינוך מצוה רמ), על שם הכתוב:לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ (ישעיה כא כב) , ויחורו היינו הלבנה (כד הקמח לרבנו בחיי אות ה הלבנה). מקורו של האיסור בתורה הוא האמור במצות תוכחה: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא  (ויקרא יט יז), ואמרו: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא  (תו"כ שם וברייתא בערכין טז ב), שלא ידבר לו קשות עד שיכלימנו (רמב"ם דעות שם). ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום מצות תוכחה, קל וחומר שלא במקום תוכחה (סמ"ג לאוין ו'; יראים השלם סו"ס קצה).

מוני המצות מנו האיסור מכתוב זה במנין הלאוין (סהמ"צ שם; החינוך שם). ויש שכתבו שהאיסור לבייש את חברו נכלל בהלאו של אונאת-דברים, שנאמר: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז. החינוך מצוה שלח; שולחן ערוך הרב הל' אונאה וגנבת דעת סכ"ט).

עבר והכלים אינו לוקה (רמב"ם דעות שם; החינוך רמ), לפי שאין בו מעשה (החינוך שם), ומכל מקום עון גדול הוא (רמב"ם שם וחובל ומזיק פ"ג ה"ז). ומאד מאד צריך להיזהר שלא לבייש שום אדם מישראל (שו"ע הרב שם). וכך אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות פ"ג מי"א; רמב"ם שם; טור ושו"ע חו"מ תכ לט), ואף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים (אבות שם). וביאר התוספות יום טוב (אבות שם) לפי שהאדם נברא בצלם אלקים, והרי הוא דבר ה'; נמצא שהמבזה אותו הוא בכלל כִּי דְבַר יה' בָּזָה (במדבר טו לא), שאמרו עליו שנכרת מעולם הבא (עי' סנהדרין צט א).

וכתב הרמב"ם (תשובה פ"ג הי"ד) שהדברים אמורים דוקא ברגיל בכך, וכשהנכלם הוא אדם כשר מישראל (רמב"ם חו"מ שם; טוש"ע שם). במה דברים אמורים? כשמת בלא תשובה; אבל אם שב מרשעו ומת, והוא בעל תשובה, הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה (רמב"ם תשובה שם).

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, שכן אנו רואים שהאודם הולך - מעל פניו (ר"ח) - והלובן בא (בבא מציעא נח ב), ופניו כמת (ר"ח שם). ועוד, כי צער הלבנה מר ממות (שערי תשובה לרבנו יונה שער ג אות קלט). ומה שאמרו עליו שאין לו חלק לעולם הבא, מה שלא אמרו ברוצח, הוא משום שהמלבין פני חברו אינו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה עליו על עונו כמו הרוצח, ולכן הוא רחוק מתשובה (שערי תשובה שם קמב). והפני יהושע (בבא מציעא שם) פירש שהמלבין חמור יותר, מפני שמבישו ברבים.

יהרג ואל ילבין פני חברו. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר בתמר (בראשית לח כח): הִוא מוּצֵאת וגו' (כאן. ברכות מג ב), ולא אמרה לו בפירוש: אלו הסימנים של יהודה ולו אני הרה, אלא אמרה: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אם יודה, יודה; ואם לאו, אשרף ולא אלבין פניו (רש"י שם). והיא היתה כבר קרובה לאש, ש'היא מוצת' כתוב בלא אל"ף, מלשון וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן (איכה ד יא); ולא שלחה לו אלא ברמז, שאם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו (תוס' ב"מ נט א ד"ה דכתיב). וכיוצא בזה אמרו: למה אמר -  יוסף - הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי (בראשית מה א)? אלא כך אמר יוסף: מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים (תנחומא שם).

ונחלקו ראשונים:

·    יש סוברים שלפי זה הלבנת פנים היא מן העברות שעומדות בפני פקוח נפש; אלא מפני שאין העברה מפורשת בתורה, כעבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, לא מנוה בין אלה שאמרו עליהם ייהרג ואל יעבור (תוס' סוטה י ב ד"ה נוח).

·     ויש סוברים שהלבנת פנים היא בכלל שפיכותדמים, שהיא אבק רציחה, ודימו אבק רציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו יהרג ואל ירצח, דומה לזה אמרו שיפיל עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו ברבים (שערי תשובה ח"ג סי' קלט).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר