|
 שנת תשס"ו | שבת פרשת כי תבואמשפט והלכה - משפטי שאול / הלכה פסוקהפסק דין: השגת גבול אצל ספק שיש לו לקוח קבוע / הרב דוד דב לבנון
עורך: הרב יואב שטרנברג
פסק הדין אותו אנו מביאים השבוע נכתב בבית הדין האזורי אשקלון.
תיאור המקרה: החברה התובעת קנתה בשר בקביעות מחברה בארגנטינה, כאשר פעם בחצי שנה היו מחדשים את ההסכם ואת תנאי התשלום. בגמר התקופה האחרונה, הודיעה החברה בארגנטינה, שהיא לא תמשיך למכור את הבשר לתובעת, אלא לחברה אחרת – החברה הנתבעת. התובעים הודו שעדיין לא סיכמו את התנאים לעונה הבאה.
התביעה: התובעת טוענת, שהנתבעת נכנסה בגבולם, לקנות את הבשר מהחברה בארגנטינה. וזאת, לדבריהם, ע"י שהציעו תנאים משופרים לחברה המוכרת.
תשובת הנתבע: הנתבעת טענה שתחרות חופשית היא דבר מקובל. שנית, היוזמה לקשר עם החברה בארגנטינה באה ממנה, ולא מהנתבעת. שלישית, הנתבעת הייתה בעצמה הקניינית של הבשר לפני כמה שנים, ואז התובעת נכנסה במקומה.
פסק הדין : בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים: הגמרא במסכת קידושין (דף נט.) אומרת: "עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע". ופירש רש"י: עני המהפך בחררה – מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע – שיורד לחיי חבירו.
בית הדין ציין, שהדין של 'עני המהפך בחררה' אינו מאפשר לבית הדין לחייב את השני להחזיר את החררה לראשון, אלא שאם לא יחזיר נקרא רשע. וממילא, אפילו אם דין זה רלוונטי לתביעה הנ"ל, הוא אינו יכול לגרור צעדים מעשיים, אלא רק לציין כי הנתבעת תיקרא 'רשע'.
נחלקו הראשונים בביאור הדין המופיע בגמרא. רש"י מפרש, שמדובר בעני שרצה לזכות בחררה של הפקר, ואף על פי כן השני שבא וזכה בה לפני הראשון, נקרא רשע. התוספות (ד"ה עני) כתבו בשם רבנו תם, שאם מדובר בחררה של הפקר, היות שהשני לא יוכל למצוא כמותה במקום אחר (שהרי זו חררה בחינם), אינו נקרא רשע; והגמרא מדברת במקום שבו הראשון היה יכול לזכות בחררה בתמורה לעבודה כלשהי, שאז השני נקרא רשע משום שהיה יכול למצוא עבודה במקום אחר.
עוד כתבו התוספות (שם), שאסור למלמד להשכיר עצמו בבית בעל הבית, אם יש שם כעת מלמד אחר. ולכאורה היה מקום ללמוד מדבריהם לנדון דידן. אבל המהרש"ל (סימן לו) כותב, שדברי התוספות נאמרו רק באחד משני המקרים: (א) אם המלמד הראשון נשכר לזמן קצר, שיש להניח שגם המלמד וגם בעל הבית התכוונו להאריך את משך השכירות. (ב) אם מדובר במקום קטן, שיש בו רק מלמד אחד, ולא היה סביר שיבוא מלמד אחר, ואז מן הסתם היה בכוונתו של בעל הבית להמשיך לשכור את המלמד הראשון.
שני תנאים אלו לא שייכם בענייננו, ולכן לדברי המהרש"ל נראה שאין מקום לטענת התובעת.
כמו כן, הרמ"א (חושן משפט סימן רלז סעיף א) כותב, שאם אדם התכוון לקנות חפץ מסוים, אלא שעדיין לא סיכם את מחירו עם המוכר, מותר לאחֵר לקנותו, ואינו נקרא רשע. ואמנם, בפתחי תשובה (שם סק"ג) כתב, שגם קודם פיסוק דמים, כל זמן שהמוכר והקונה נמצאים באמצע משא ומתן, אסור לאדם אחר להיכנס באמצע, אולם בנדון דידן הרי התובעת עוד לא התחילה את המשא ומתן לגבי התקופה החדשה. ולכן גם מסיבה זו לא שייך דין 'עני המהפך בחררה' בנדון דידן.
דין נוסף הרלוונטי לענייננו הוא הדין של 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג'. בגמרא בבבא בתרא (דף כא:) נאמר: "אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דאמר ליה: קא פסקת ליה לחיותי. לימא מסייע ליה: מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג; וכמה? אמר רבה בר רב הונא: עד פרסה! שאני דגים, דיהבי סייארא".
הגמרא רצתה להביא סיוע לדבריו של רב הונא, הסובר שאסור לבן מבוי להקים עסק מתחרה, מן הברייתא האומרת שאסור לאדם לדוג בקרבת מקום לדייג אחר. אמנם, הגמרא דוחה: "שאני דגים דייהבי סיירא".
בביאור מסקנת הסוגיא עולים מדברי הראשונים והאחרונים שני פירושים עיקריים: (א) בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו לרשות הראשון, ובגלל הטרחה וההוצאות שהיו לראשון בלכידת הדגים, מרחיקים את חברו מהם (רש"י, רמב"ן), וחז"ל הם שהחשיבו את הדגים כאילו הם בבעלות הראשון מדרבנן (תוספות בקידושין נט. בשם רבנו מאיר אביו של רבנו תם) (ב) בגלל הביטחון שהדגים ייכנסו למצודה, נחשב הראשון כמהפך בהם, והיות שזו גם אומנותו, יכול לעכב את חברו (רבנו תם). לדעת הר"י מיגאש, יש כאן טעם נוסף, והוא שאם גם השני ידוג, הרי הוא פסיק את חיותו של הראשון לגמרי.
לפי שני הפירושים, יש לוודא תחילה, שהדגים עתידים להיכנס למצודתו של הדייג הראשון. אולם, ברור שוודאות זו גדולה יותר מהוודאות הנדרשת בדין 'עני המהפך בחררה'.
והיות שכבר הראינו שלא שייך כאן לומר דין 'עני המהפך בחררה', לא יהיה שייך גם דין 'מרחיקים מצודות הדג'.
הדין השלישי שיש לדון בנדון דידן הוא דין 'מערופיא'. הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ה) כותב: "אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין".
פירוש המושג 'מערופיא' הוא ככל הנראה גוי שהיה עוסק בענייני מסחר רק עם יהודי אחד. על פי זה יש לומר, שהיות והחברה הארגנטינאית הייתה מוכרת אך ורק לתובעת, לדעת הדנים בדין מערופיא, אין לנתבעת לנסות ולהיכנס לעסקים עם אותה חברה ארגנטינאית.
על סמך דברי המהרש"ל (שו"ת, סימן לו) יש להבין כי גוי מערופיא היה אמנם קשור בקשרי עסקים הבנויים על אמון עם היהודי, אבל מחויבות זו נבעה מאילוצים, כגון מקומות שהייתה תקנה שרק יהודים יורשו לעסוק בהלוואות בריבית, ותמיד היה חשש שמא הגוי יחליט ברגע אחד להתנכר לאותו יהודי וינתק את קשריו עמו.
יש מהראשונים שראו את המחויבות של הגוי כלפי היהודי כדבר שאפשר לסמוך עליו, ולכן נתנו למערכת היחסים הזו מעמד של 'מרחיקים מצודות הדג', ויש שראו בעיקר את העובדה שמחויבות זו נובעת מאילוץ, ולכן הקשר בין היהודי לגוי הוא רק זמני, וממילא אין איסור ליהודי אחר לנסות להיכנס במקום הראשון.
מדברי הראשונים מתברר, שדבר זה היה תלוי במקומות שונים – יש מקומות שבהם הגויים היו יותר אמינים, ויש מקומות שבהם הגויים היו פחות אמינים.
היות שבימינו אין קשרים עסקיים מחייבים, ובכל העולם מקובל, שכשנגמר חוזה יש לחדשו, ואז ניתן להתקשר עם מתחרים, ממילא גם דין מערופיא אינו שייך.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
