שנת תשפ"א | שבת פרשת ניצבים

חמדת שנת השבע: חלות השמיטה והיובל בזמן הזה – חלק ב'

מצוות היובל בזמן שהשבטים יושבים על נחלתם

בשבוע שעבר פתחנו את הנושא של תוקף מצוות השמיטה בזמן הזה. 

נחלקו תנאים אם תוקף מצוות השמיטה תלוי בתוקפה של מצוות היובל. נראה שמוסכם שהיובל אינו נוהג בימינו. מדוע?

הגמרא במסכת ערכין (דף לב עמוד ב) מביאה ברייתא בה נאמר שאם רוב יושבי הארץ אינם על אדמתם, היובל אינו נוהג. יתרה מכך, הגמרא אומרת שגם אם רוב יושביה עליה, אך השבטים 'מעורבבים', כלומר, אינם יושבים איש ושבט בנחלתו, מצוות היובל אינן נוהגות. כך נאמר גם בירושלמי (מסכת גיטין פרק ד הלכה ג).
הרמב"ן (בחידושיו על מסכת גיטין דף לו ע"א) אומר שהכוונה היא שצריך שרוב של כל שבט ישוב ארצה, וגם ישב בנחלת שבטו המפורשת בספר יהושע. ר"ת (ספר הישר סימן קכ"ג) לומד את הגמרא אחרת. הוא אומר שכאשר הגמרא תובעת את התנאי שכל שבט ישב על אדמתו, הגמרא מוותרת על התנאי שיהיה רוב מכל שבט. מסקנת הגמרא, להבנתו, היא שהנציגות השבטית של כל שבט בנחלתו היא הקובעת, ואין חשיבות לשאלה כמה מתוך העם שב ארצה! 

מהו הרעיון העומד מאחורי דברי ר"ת? 

בכדי לענות על כך, נעמיק מעט במהות של היובל. 
בפרשת בהר, התורה מצווה שבשנת היובל "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה י). המשך פרשת בהר עוסקת בבעלות על הקרקע השבטית, ומשמעות מכירת הקרקעות, כאשר מתברר שהקרקעות שבות לבעליהן ביובל. המשמעות המרכזית של מצוות היובל היא השבת הקרקעות לבעליהם המקוריים. 

ננסה לתאר את המציאות הזו. 
בכניסת עם ישראל לארצם, כל שבט זכה בנחלה על פי הגורל, וכל אדם קיבל את נחלתו המיוחדת לו בתוך שבטו. מטבע העולם, היו שהצליחו בעסקיהם יותר, והיו שהצליחו פחות, ונאצלו למכור את הקרקע שלהם. בעולם העתיק, הצורך למכור קרקע תמיד היה אילוץ ומוצא אחרון (כך עולה גם מהגמרא במקומות רבים). בפרשת בהר, הצעד הבא אחרי מכירת קרקע היא מכירת עצמו לעבדות. אדם שמכר את נחלת אבותיו הוא אדם שהיה במצוקה. הקב"ה מבטיח כי פעם בחמישים שנה יהיה איפוס: כשם שבימי יהושע כל אחד זכה בקרקע שלו מעצם היותו חלק מעם ישראל, כך מובטח שבנקודת זו הקרקע תשוב אליו. מפות הלישכה לרישום מקרקעין יעברו תהליך איפוס, ונשוב לנקודת ההתחלה, לנקודה בה הקב"ה נתן לנו את הארץ. מעבר לתזכורת שהקב"ה הנחיל לנו את הארץ אז, והנה הוא לוקח אותה בחזרה ומחלק אותה שוב, יש כאן מסר נוסף. לא משנה כמה הצלחת וכמה נכשלת, הקרקע השבטית תשוב לשליטת השבט שזכה בה. גם אם הקרקעות התערבבו, כאשר אדם מכר לרעהו, משבט אחר (וכך נוצרה מובלעת של שבט אחד בתוך נחלת שבט אחר). תהיה נקודת איפוס, היובל, בו הנחלות ישובו, ברמה הפרטית וברמה השבטית. 

כמובן שכל התיאור הזה רלוונטי לשבטים היושבים על אדמתם בלבד. אין משמעות גדולה להשבת קרקעות לפי מה שבמקרה היה חמישים שנה קודם לכן, אלא רק בחזרה לחלוקה שהקב"ה חילק את הארץ בגורל האלקי לשבטים בזמן הכניסה לארץ. 

הסבר זה שופך אור על הלכה אחרת, שאינה מובנת לכאורה. על פי פשט ההלכה הבת איננה יורשת את אביה, ולא האישה יורשת את בעלה. מאז ומעולם חז"ל מצאו דרכים לוודא את הבטחת זכויותיה הכלכליות של הבת, עד כדי השוואת הירושה לכל דבר, כפי שנפוץ בימינו. אמנם יש פתרונות, אבל השאלה בעינה עומדת: מדוע הקב"ה ציווה לכתחילה בהלכה שדורשת פתרונות? 

מספר תשובות ניתנו לשאלה זו, אך נתמקד בעניין המרכזי. עיקר הירושה היא הנחלה, הקרקע, שאב מוריש לבניו. אם מדובר בקרקע שאדם רכש לכאורה אין בכך בעיה. אך אם מדובר בקרקע שבטית, אם בת יורשת זה בהכרח פוגע בנחלת השבט. נניח שבת משבט מנשה נישאת לאדם משבט יששכר. אם נחלת אבותיה יגיע אליה, הרי שתיווצר מובלעת של שבט מנשה בתוך שבט יששכר. אם אישה תירש את בעלה, הרי שבת שבט דן שנישאת לאדם משבט אשר, ותירש אותו, תייצר מובלעת של שבט דן בתוך שבט אשר (האמת תיאמר, שמובלעות שכאלה נוצרו מכל מיני סיבות. אך מובן יותר מדוע העדיפות היא לנסות להסדיר ולמנוע את זה). כאמור, חז"ל דאגו לבטחונן הכלכלי של האישה והבנות (פעמים עוד בהעדפה על פני נחלת הבנים). אך ההלכה של אי ירושה נועדה לשמר את הבעלות השבטית. 

כיום השבטים מעורבים זה בזה. מה יקרה לעתיד לבוא? כמובן שאיננו יודעים. יתכן שמשיח צדקנו יחלק את השבטים ואת הקרקעות כמו שהיה בימי יהושע. יתכן שתהיה חלוקה חדשה ואחרת. אנו תפילה שנזכה לראות את התשובה לשאלה זו בימינו. לעת עתה, כמובן שעלינו לשים לב לכך שלנו אין מערכת שמוודאת שלכל אדם בישראל יש קרקע משלו. עד שהקב"ה יחלק את הנחלות מחדש, מוטל עלינו להיות אלו הדואגים לאלו שאין להם, תוך כדי תפילה שיבוא אליהו ויגלה לנו את הקץ.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר