שנת תשפ"ב | שבת פרשת פקודי

חמדת הדף היומי: האשה השש עשרה

יבמות דף ב

השבוע נתחיל ללמוד את מסכת יבמות, בתחילת המסכת מפורטות חמש עשרה נשים שבמקרה שהן נשואות לאחד האחים, ומת האח, הרי שהן פטורות מהחליצה ומהיבום, ולא רק הן, אלא גם צרותיהן – הנשים השניות של אותו האח פטורות מחליצה ומיבום.

התוספות (י ע"א ד"ה לעולם) הקשו מדוע לא כתבה המשנה מקרה אחר שבו אדם גירש את אשתו על מנת שלא תנשא לאח של המת, וכך נמצא שלכל העולם האשה הזו מותרת, אך דווקא לאח החי שאמור לייבם אותה היא אסורה. בעצם מקרה זה הוא מקרה של אשה שהיא אשת איש, והיא לא מוזכרת כאחת מהעריות במשנה שגורמות לאיסור של חליצה ויבום.

התוספות מתרצים שהיא לא נחשבת אשת המת לגבי האח החי, משום שלגביו היא נשארה בכלל אשת האדם שגירש אותה עוד לפני שאחיו נשא אותה, ולכן היא לא נחשבת לאשת אחיו, והיא גם לא תאסור את צרתה לייבום.

הרמב"ן והרשב"א (ב ע"א ד"ה מתניתין) כתבו שקושיה זו היא "קושיה של קנטור" משום שהמשנה לא עסקה כלל במקרים שיש בהם תנאי, אלא רק במקרים שאשה אסורה התחתנה עם האח שנפטר. לגופו של דבר הרשב"א והרמב"ן אומרים שהדין במקרה כזה היא שהצרה מתייבמת משום שהיא לא נחשבת לצרת ערווה שהרי היא לא מתייבמת רק מחשש שאם תתייבם תחזור להיות אשת איש, ולכן כרגע היא נחשבת אשתו של האח שנפטר, אך היא לא נחשבת לאסורה על האח החי.

התוספות מביאים שלמעשה שאלה זו נשאלה בירושלמי בגיטין שם אומרים שיש להבדיל בין אשה שהתורה אסרה על אדם לבין אשה שנאסרה על אדם בגלל מעשה של אדם אחר שיכול להתיר את האיסור. הרמב"ן והרשב"א אומרים שלמעשה הירושלמי הוא לשיטתו בהגדרת הגירושין של אשה כזו, אבל הבבלי בגיטין חולק על הירושלמי בהגדרת הגירושין, ולכן אין דבריו רלוונטיים להלכה. הלכה למעשה כתב הרשב"א שלדעתו אשה זו צריכה לחלוץ, וזאת למרות שהיא לא מתייבמת.

הראשונים הביאו ראייה מגמרא בגיטין דף פג ע"ב שעוסקת בהגדרת הדין של האשה שהתגרשה על מנת שלא תנשא לאדם פלוני, והגמרא אומרת שלכאורה אדם שעשה את התנאי הזה עקר את מצוות יבום, משמע מדברים אלו שאשה זו אינה מתייבמת ואינה חולצת. הראשונים מתרצים שאמנם מצוות היבום נעקרה, אך אין זה אומר שמצוות החליצה נעקרה גם היא.

הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ז, אבהע"ז כא) הביא מדברי הרשב"א ראייה לכך שאם אחד האחים נשוי, למרות שחל עליו חרם דרבינו גרשום שלא לייבם עוד אשה, הרי שהוא יכול לחלוץ, משום שהאיסור לייבם הוא איסור חיצוני. בכך הוא חלק על דברי הבית שמואל (קסא, ז) שכתב שעדיף שהקטן יחלוץ. לענ"ד יש לדחות את דבריו משתי סיבות: א. משום שגם אם זה לא נחשב שהוא לא יכול לייבם, הרי שעדיף שהקטן יחלוץ כדברי הבית שמואל. ב. טעם הרשב"א היה שניתן להפר את איסור הנדר, מה שאין כאן שחרם לא ניתן להפר, ויש לכך ראיות רבות שחדר"ג חמור מנדר.

סיכום: הראשונים התקשו בשאלה מהי הסיבה שלא כתבו במשנה אשה נוספת שאסורה לאח החי, וזו אשה שהתגרשה מבעלה בעבר בתנאי שלא תנשא לאח החי, כמה תשובות נאמרו על כך: א. שהיא לא נחשבת אסורה על האח החי. ב. איסור כזה לא נחשב איסור חמור, שאוסר את הצרה. ג. זהו איסור שבמהותו יותר קל. ד. המשנה לא עסקה במקרים של תנאים. מראיות הראשונים ניתן היה להביא ראייה לגבי השאלה מהו הדין ביבם נשוי, והאם עדיף שאח שאינו נשוי יבצע חליצה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר