שנת תשפ"ב | שבת פרשת ויקרא

פרשת השבוע: להביא קָרְבָּן, איך עושים את זה?

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן" (ויקרא א' ב), זו הפתיחה של ספר ויקרא, צריך להבין מה פשר הכרזה זו.

מציאת התשובה לשאלה קשה עוד יותר בימינו, שהרי כבר קרוב לאלפיים שנה אין אפשרות מעשית לקיים מצווה זו.

בדברינו לפרשת ויקרא תשע"ד הסברנו כי קרבן מתפרש בלשון קרבה. הקרבת קרבן פירושה ניסיון להתקרב אל הקב"ה בבחינת "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקים לִי טוֹב" (תהלים ע"ג כח, עיינו גם בהקדמת הנצי"ב לשיר השירים). לכאורה, עצם ההגעה אל המקדש והנכונות לתת, להקריב, היא זו שמקרבת את היצור ליוצרו. אם אכן זה ההסבר, צריך להבין כיצד ניתן כיום, כשבית המקדש עדיין איננו בנוי, ואי אפשר להקריב קרבן, להתקרב? האם, ח"ו, בימינו הדרך להתקרב חסומה? האם קיימת דרך נוספת להתקרב?

נעלה לדיון נקודה יותר יסודית, האם יש בכלל דרך להתקרב לקב"ה והרי הוא אֵשׁ אֹכְלָה (דברים ד' כד; ט' ג)? והוא גבוה מכל גבוה? הרי "לית מחשבה תפיסא ביה" (אי אפשר אפילו לחשוב על הקב"ה, קדוש קדוש קדוש, הוא כך כך רחוק מאתנו, קרוצי חומר) (תיקוני זוהר הקדמה דף יז ע"א), אז איך אפשר להתקרב?

גדולי החסידות פתחו לנו פתח להבנה. מול הרעיון היסודי של "לית מחשבה תפיסא ביה" עומד רעיון יסודי הפוך "לית אתר פנוי מיניה" (= "מלא כל הארץ כבודו") (תיקוני זוהר דף צ ע"ב). אם כך, אין צורך להתקרב כי אנחנו תמיד קרובים אליו, הרי הוא בכל מקום.

התשובה היא ששני העקרונות נכונים, והמתח שבין שניהם הוא המקום של האמת.

מבחינת נשמת האדם, שהיא חלק אלוה ממעלה, אכן, אנחנו תמיד קרובים לשכינה. מבחינה גשמית-גופנית, אכן, אין כל אפשרות להתקרב. נקודת ההשקה בין הנשמה לגוף היא האישיות.

ועדיין צריך להסביר: איך מתקרבים אל הקב"ה? והתשובה היא: על ידי הצטמצמות. כאשר אדם מצמצם את עצמו, הוא מתקרב אל הקב"ה. ככל שאדם מגיע להישגים גבוהים יותר במידת הענווה, כך הוא מתקרב יותר אל הקב"ה. אין צורך ללכת למקום אחר, האדם יכול להתקרב אל הקב"ה בלי לעזוב את מקומו הפיזי. התנאי הוא עבודת המידות, דיאטה של האגו, עבודה על האישיות. ככל שהאגו הולך וקטן, כך ההתקרבות אל הקב"ה משמעותית יותר.

גם מי שיש לו פוטנציאל ענק להתקרב לקב"ה, עלול ליפול בפח הגאווה ולהפסיד יכולת זו, קל וחומר, מי שאיננו במדרגה גבוהה. חז"ל לימדונו: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים דף סו ע"ב).

מעמד הר סיני היה האירוע שבו עם ישראל כולו, לדורותיו, היה הכי קרוב אל הקב"ה. במסכת סוטה מצינו: "וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ (ישעיהו נ"ז טו) - רב הונא ורב חסדא, חד אמר: אִתִי דכא (אני מגביהו עד ששוכן אצלי – רש"י) וחד אמר: אני את דכא (אני מרכין שכינתי אצלו – רש"י). ומסתברא כמ"ד אני את דכא, שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (שהיה ההר הכי נמוך, כנגד מסורות זרות ומטעות)". ענווה היא, ורק היא, הדרך להתקרב אל השכינה.

הראי"ה קוק זצ"ל, בחיבורו קטן הכמות ורב האיכות, "מדות הראיה" (ערך גאווה אותיות ה ויז) מלמדנו: "המטהר עצמו מגאות הלב יכול לשוב בתשובה שלמה בלא שום מניעה כלל", "השונא את הגאווה זוכה להתענג בדבקות בד' ".

אחת הדרכים הבדוקות להגברת ענווה היא הדרכתו של רבי אלימלך מליז'נסק,  שיום פטירתו חל בחודש אדר, להרבות בראיית מעלת חברינו ולא בחסרונותיו.

וַיִּקְרָא - חכמי המסורה לימדונו שהאל"ף היא זעירא. הצבת המילה בראש הספר העוסק בקורבנות הוא רמז "גדול", שרק מי שמקטין עצמו יש לו סיכוי גם לשמוע, ולו במעט שבמעט, את וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּקְרָא.

הבה נתפלל כי נזכה להרבות בענווה, לצמצם את עצמנו (דיאטה לאגו), לעבוד על המידות, לראות את מעלת חברינו, כדי שנזכה, ולו במעט, להתקרב לשכינה ולחוות את אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר