שנת תשפ"ב | שבת פרשת תזריע

פרשת השבוע: טהרת המשפחה, מי חייב מה? או, למה יש שני ראשי שנים?

א' בניסן הוא ראש השנה לחודשים, השנה אנו קוראים בפרשת החודש בדיוק בר"ח ניסן.

א' בתשרי גם הוא ראש השנה, אבל הוא ראש השנה לשנים. השנה ה'תשפ"ב היא גם שנה מעוברת.

נחלקו חכמים אם העולם נברא בתשרי או בניסן וכרגיל שתי הדעות צודקות. בשנה מעוברת נפגשות שתי השנים, שנת הלבנה - המורכבת משנים עשר חודשים – הזמן שעובר בין מולד הלבנה למולד הבא, עם שנת החמה - השנה המבוססת על הזמן שלוקח לכדור הארץ להקיף את השמש.  כדי לסנכרן בין שתי השנים: שנת הלבנה שאורכה 354 ימים ושנת החמה שאורכה 365 ימים, אנו מוסיפים חודש נוסף שבע פעמים בתשע עשרה שנים.

השנה של האיש, מבחינה הלכתית, היא שנת החמה. מצוות העשה שהזמן גרמא, שרק האיש חייב בהן, תלויות בשמש יום ולילה, ובשנת החמה ועונותיה. השנה של  האישה היא שנת הלבנה, שנים עשר מחזורים של חודש כל אחד. נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן, וההלכות המיוחדות לנשים מוגדרות דווקא בחודשים.

ניתן כמה דוגמאות: ג' חודשי הבחנה, כ"ד חודשי הנקה, י"ב חודשים הניתנים לכלה (בימים עברו) בין הקידושין לנישואים. לכן, לכתחילה, היום שבו היו נוהגים לחגוג חתונות היה יום רביעי, יום הבריאה של החמה והלבנה. ואין זה פלא שהשנה בה מסתנכרנים הלוחות, ושתי מערכות הזמן נפגשות, מכונה שנת העיבור. (שימו לב גם למושג "מולד" הקשור בדווקא ללבנה)

פרשתנו פותחת בפסוקים הבאים:

"וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:  וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד  מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה"  (ויקרא י"ב א-ה).

לכאורה, הלכות טהרה וטומאה שייכות לתחום של חוקי התורה, שאי אפשר להבינם על פי השכל. כך הגדירה התורה את הדברים, כפי שקראנו במפטיר בשבוע שעבר (פרשת פרה): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (במדבר י"ט ב).

אף על פי כן, ננסה להסביר כמה עקרונות הלכתיים שפרשיה זו מנסה ללמד אותנו:

א.   הדם כשלעצמו איננו מטמא, יש דם נידה ויש דמי טהרה. כך אנו מוצאים גם בדברי רב, האמורא הגדול, המתייחסים לפרשתנו "רב אמר: מעין אחד הוא, התורה טמאתו והתורה טהרתו" (נדה דף לה ע"ב).

     עובדה זו מבטלת את הקשר, השלילי לכאורה, בין מחזור חייה הטבעי של האישה ובין הטומאה. הבנה לא נכונה בתחום זה גרמה להשתרשות כמה מנהגים משובשים בחלק מקהילות ישראל, שמקורם כנראה בהשפעה קראית. מנהגים אלה גרמו לטעויות הלכתיות והרחיקו את הנשים, בחלקים נכבדים של  חייהן, מבית הכנסת ומקשר לתורה (עיינו כדוגמא: רמב"ם פי"א מהל' איסורי ביאה הט"ו ובדבריו החריפים של הראשון לציון הגר"ע יוסף, שו"ת "יביע אומר" חלק ד - יו"ד סימן יא ד"ה א. ראשית).

ב.   השינוי בהלכות בין לידת זכר ללידת נקבה, קשור להבדל בין מערכות הזמנים השונים של האיש ואישה. כמוסבר לעיל, כל אחד מהם מתנהל במערכת זמן שונה.

ג.   הלכות טהרת המשפחה קובעות כלל הלכתי-רוחני יסודי. האיש הוא שחייב להתאים את סדרי חייו, צרכיו ורצונותיו אל לוח הזמנים שנקבע באופן טבעי על ידי אשתו. ההתחשבות והרגישות הופכת את מערכת הקשרים לאנושית וערכית - לקשר של אהבה ורעות. קשר שמרומם והופך את חיי האישות למשהו נעלה, הרבה למעלה מהתפרצות הורמונלית. קשר זה זכה להיות הסמל ליחס בין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא.

ד.   מצוות המילה מופיעה, לכאורה לפתע, בתוך הפרשיה (פסוק ג). הופעתה כאן באה ללמד, כי דווקא האיש ולא האישה הוא שצריך להתאים עצמו, הוא זה נדרש ל"מעט את עצמו". ברית המילה, בפשטות, משמעותה שעבוד גם של חלק זה בגוף האדם לעבודת הבורא. הפגיעה לכאורה, דווקא באיבר זה, משמעותה "לברית הבט ואל תפן ליצר". יש כאן מעין ההדרכה שהופנתה אל הלבנה "לכי ומעטי את עצמך" (חולין דף ס ע"ב) הפעם היא מופנית אל האיש.

על פי דברינו יש כאן ציווי כפול "קדש עצמך במותר לך" אבל גם, חובתך לספק את
השני ולא את עצמך.

דווקא בימים טרופים אלה, חובתנו לחזק את התא המשפחתי, לרומם את קדושתו ולמלא את הבית היהודי בתכנים של רגישות והתחשבות. העוצמה שחיזקה את עם ישראל בכל הדורות הייתה מבוססת על חוזקה של המשפחה היהודית. עוצמה זו תעניק לנו גם כח להתמודד עם מתקפות הטרור האכזריות.

אנו שולחים את תנחומינו למשפחות הנרצחים ומאחלים רפואה שלמה לכל הפצועים.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר