שנת תשפ"ב | שבת פרשת תזריע

חמדת שנת השבע: קטיף פרחים בשמיטה

אחרי שהארכנו בעיסוקנו בקניית הפרחים, הגיע האביב, ועתה עלתה שאלה חדשה:

פריחת הפרחים מתחילה בימים אלה, ועמה נפתחים אתרים רבים המזמינים את מבקריהם לקטיף הפרחים.

השאלה היא אם קטיף שכזה מותר בשמיטה.

הבה נבחן את הדברים.

"את ספיח קצירך לא תקצור". התורה אסרה את הקצירה בשמיטה. מצד שני, התורה ממשיכה ואומרת "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". כלומר, ודאי שניתן לקצור. אלא שיש תנאי שהקציר ייעשה "לכם לאכלה" – לצורך שימוש פרטי, לא להפסד ולא למסחר.

אם כך, קטיף של כל יבול השמיטה הנעשה לשימוש פרטי לגיטימי מותר בשמיטה.

האם הדבר הזה נכון לגבי ספיחים? כאן אנו נתקלים בבעיה חדשה. חז"ל אסרו את אכילת הספיחים, ולפי רבים מן הפוסקים אסרו אף את הנאתם. באחד הטורים הקודמים הבאנו את לשון הרמב"ם, שעל פניו אוסר את עצם קטיף הספיחים. אם הפרחים כלולים באיסור ספיחים, עצם קטיפתם אסורה לשיטת הרמב"ם!

ישנה מחלוקת אם יש איסור הנאה בספיחים. למדנו שההכרעה המרכזית בפוסקים היא שספיחים שרגילים לגדל לצורך מסחרי אסורים בהנאה. אם כך, לכאורה גם הפרחים הללו, שהחקלאים מגדלים כדי שיבואו לקוחות ויקטפו אותם, אסורים בהנאה.

מצד שני, באותו טור למדנו שלפי הגרש"ז אוירבך, מכיוון שפרחים אלו אינם קדושים בקדושת שביעית, הם אינם אסורים באיסור ספיחים. אמנם יש פוסקים (ציץ אליעזר, הגרי"ש אלישיב) החולקים עליו, אך מו"ר הרב כרמל פוסק כגרש"ז.

בעיה נוספת שאנו נתקלים בה היא סיוע לעוברי עבירה. דווקא בהקשר של השמיטה, המשניות (שביעית פרק ה) מפרטות ומחמירות יותר. כפי שהזכרנו מספר פעמים בעבר, שומרי השמיטה נקראים "גיבורי כוח". קיום השמיטה היא אתגר שאינו פשוט. מסתבר שזהו הטעם שאיסור הסיוע לעוברי העבירה כל כך מודגש.

אם כך, גם אם הפרחים אינם אסורים באיסור ספיחים, ואין איסור לקטוף וליהנות מהם, אם הם נזרעו בשמיטה לכאורה אסור לשלם ולסייע לחקלאי שבחר לחלל את השמיטה.

השאלה נשאלה על שדות הפרחים בבאר טוביה. מבירור שעשינו עלה שאכן מדובר בפרחים שנזרעו בשמיטה, אך המקום נמכר לנכרי במסגרת 'היתר מכירה'.

וכאן עולה שאלה חשובה: מהו היחס שלנו להיתר מכירה בהקשר מעין זה?

נבאר:

בשו"ת המראה הבזק (חלק ג' תשובה קו) הארכנו לבאר מדוע אנו, רבני ארץ חמדה, מעדיפים את היתר המכירה על פני רכישת תוצרת ערבית. העמדנו שם את השיקולים לאיסור לצד השיקולים להעדיף את היתר המכירה:

הבעיות בהיתר המכירה:

1.     הפקעת מצוה;

2.     "לא תחנם";

3.     הערמה;

4.     בעיות בתוקף החלוּת של המכירה.

א.   חוסר גמירות-דעת במעשה המכירה, בייחוד במכירה סיטונית של כל או רוב אדמות המדינה.

ב.   דינא דמלכותא דינא, שאם מכירה זו לא נרשמה בטאבו, לכאורה אין בה ממש, בעיה זו לא קיימת כיום בעקבות תיקון החוק ע"י כנסת ישראל.

ג.    בעיה שנתחדשה אחרי קום המדינה: בעלוּת-העל של המדינה גם אחר המכירה.

הצדדים להעדיף "היתר המכירה" (על-פני תוצרת של נכרי)

א.   נימוקים ממלכתיים הקשורים לדאגה לכלל הציבור.

ב.   הצלת עם ישראל מאיסורים. כידוע, רוב העם אינו מקפיד בתרי"ג מצוות. 

ג.    ישנה מצווה להעדיף קנייה מישראל על פני קנייה מנכרי

ד.   חשש מהתמוטטות משק המדינה.

אם נתרגם את הדברים לשפה "הצרכנית", השאלה היא - האם האדם הפרטי יכול לומר, אני את נפשי הצלתי, או שמא הוא חלק מן הציבור ועליו להתחשב בצורכי הכלל.

השיקולים לקולא א' ג' ו-ד' לכאורה אינם שייכים במקרה שלנו, שכן קטיף הפרחים הוא מותרות ובילוי, שאנו מעודדים בשנים רגילות, אך לכאורה אינו מצדיק להיכנס לבעיות שהצגנו בתשובה שם.

מה שנותר הוא השיקול השני. יתכן וחקלאים היו עובדים בשמיטה בלאו הכי, ובעזרת היתר המכירה אנו מצילים אותם מאיסורים, מטרה חשובה ביותר.

אנו עומדים לקראת חג הפסח, וגם שם ראוי להתייחס לנקודה דומה.

מכירת החמץ במקורה נועדה למנוע הפסדים גדולים. יש לנו צורך שרשתות השיווק, המאפיות, וכדו' לא יספגו הפסדים גדולים סביב פסח, דבר שללא ספק יעלה את המחירים, שבתורם יתגלגלו על החברה כולה, ולבסוף השכבות החלשות הן אלו הסובלות יותר מכל. לכן מכירת החמץ נכונה, מועילה, והצרכן הפרטי יכול לקנות את החמץ שרשתות השיווק קנו בחזרה מהנכרי למחרת הפסח.

גם בבית פרטי ניתן להצדיק מכירת חמץ כאשר מדובר בהפסד מרובה.

אך נכון הוא שאדם ישים לב: האם באמת יש הצדקה למכירת החמץ בביתו הפרטי? כיום שמשקאות חריפים זמינים במחירים סבירים (דבר שלא היה נכון לפני 20 שנה), אדם צריך לשאול את עצמו אם חכמים תיקנו את מכירת החמץ כדי לאפשר לו להציג מבחר משקאות חריפים? או שמא נכון יותר לבוא חשבון מראש כמה חמץ יש לו צורך עד פסח, ולא למכור חמץ יתר, שלא עבורו תוקנה התקנה?

כאמור, המכירה (של הקרקע, ושל החמץ) מועילה, ואל לנו לקבוע שיש איסור בדבר. לקראת הפסח, בו הפכנו לעם ה', ראוי שנשאל את עצמנו גם מהו רצון ה' שבדבר.

נחתום כאן כמו שחתמנו בתשובה שם:

ונסיים בדברי הראי"ה¹ המוסכמים על כל כלל ישראל – "אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו לסבב את פני הדברים שסוף סוף תהיה שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש".
_________________
¹ "אגרות ראי"ה" כרך א, עמ' של.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר