שנת תשפ"ג| שבת פרשת שמות

ארץ אגדה: שמות השבטים כסיבה לגלות ולגאולה

ספר שמות הוא הספר השני מתוך חמשת חומשי תורה, ואברבנאל מכנה אותו 'ספר הגלות והגאולה'. הספר פותח במילים: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה...". כתוב דומה נמצא כבר לפני כן בספר בראשית (מו, ח): "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה...", והמפרשים התקשו מדוע צריך הכתוב להזכיר את שמותם בשנית גם בתחילת ספר שמות. רש"י פירש שהדבר נועד להראות את חיבתם של ישראל, ובמפרשים האחרים מובאים פירושים נוספים. בספר שם משמואל הביא שגם מדרש רבה מתייחס לקושי זה, וכך נאמר במדרש:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על שם גאולת ישראל נזכרו כאן, ראובן, שנאמר 'רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי'. שמעון, ע"ש 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם'. לוי, ע"ש שנתחבר הקדוש ב"ה לצרתם מתוך הסנה לקיים מה שנאמר 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה'. יהודה, על שם שהודו להקב"ה..."

וביאר בספר שם משמואל לפי המדרש, שהקב"ה הקדים להזכיר את שמות בני ישראל בתחילת הספר כדי להראות שהוא ברא את הרפואה (הגאולה העתידה) קודם שהביא עליהם את המכה המסופרת בהמשך שהיא ייסורי הגלות והשעבוד  במצריים. והשמות מרמזים באופן סגולי על הגאולה העתידה, ואם לא היה בורא את הרפואה הזו מתחילה הוא לא היה מביא עליהם את ייסורי השעבוד.  

דברי הבעש"ט
גישה שונה מביא כאן תלמיד הבעש"ט רבי יעקב יוסף הכהן (כ"ץ) בספרו 'צפנת פענח' בשם רבו:

"והטעם שנמנו כאן ראובן שמעון וגו' אף על פי שנמנו בחייהן, הוא, כי שם (*בספר בראשית) השמות מורין לשבח, וכאן בגלות מצרים רימזו השמות על גלות הנשמה, כי שם נימנו שמות בחייה"ן דייקא, דהיינו תואר צדיק שנקרא ח"י. ונקרא ראובן ראו בן - שיראה תמיד שיהי' בתואר בן, ואם יש לו איזה חטא יהיה חטאתו נגדו תמיד. וזהו שמעון - שם עון. לוי - שנתחבר אליו השי"ת שהוא מצות 'ובו תדבק' (דברים י, כ)... מה שאין כן כאן בגלות (*תחילת ספר שמות) נמנו שמותן על שם גלותן, גלות הנשמה, דשמעתי ממורי (*הבעש"ט) זלה"ה ראובן שמעון לוי ויהודא, כי מה שהוא לומד ומתפלל הוא להתפאר ולומר - ראו שאני בן, שמעון - שיהי' (שמוע) [שמעו] הולך למרחוק, לוי - שהוא מתחבר אל אנשי החסידים שיהי' בתואר החסידים שיודו אותו וישבחו אותו, ודפח"ח. ולכך מן גלות הרוחני שהי' - בני ישראל פרו וישרצו ותמלא הארץ אותם, שעשו מן צורה חומר, מזה נמשך הגלות הגשמי, ויקם מלך חדש על מצרים לחדש גזירותיו."

מן הדברים עולה, שהבעש"ט הבין ששמות השבטים נדרשים בתחילת ספר שמות לגנאי. ואצל צאצאי השבטים התפתחו תכונות של גנאי, שיש לדרוש אותן מתוך משמעות השמות של אבותיהם. כגון, שבצאצאי ראובן התפתחה תכונה של התבלטות על פני האחרים, שנרמזת במילים "ראו שאני בן". ובצאצאי שמעון התפתחה תכונה של התבלטות שנרמזת במילים "שיהיה שמעו הולך למרחוק". ובצאצאי לוי התפתחה תכונה של עשיית דברים לא לשם שמיים אלא כדי לקבל שבחים, והם 'מתלווים' אל החסידים כדי שיודו אותו וישבחו אותם. וכן התפתחו תכונות שליליות בשאר השבטים מתוך שמות אבות שאר השבטים, שאף אותם ניתן לדרוש לגנאי.
ידוע שדרכו של הבעש"ט היתה ללמד זכות ולראות את הטוב שבכל אחד ואחד מישראל. ויש להבין מה ראה לפרש כאן, בתחילת ספר שמות, שלא כדרכו. ונראה שהכתוב עצמו מרמז לכך, וכדלקמן.

חלוקת השבטים לקבוצות נפרדות
שמות השבטים מוזכרים בכמה מקומות בתורה, וצריך להתעמק ולהבין את הסדר שבו הם מוזכרים שם. בכל אופן בתחילת ספר שמות הם מוזכרים בחלוקה לקבוצות הבאות:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן: דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם:

רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, מוזכרים כחטיבה ראשונה ועצמאית. הדבר ניכר בכך שוא"ו החיבור מוזכרת לפני השם יהודה, והיא באה לחתום אותו בסוף הרשימה הראשונה, ובנוסף לכך לאחר השם יהודה מובא גם סימון של 'סוף פסוק'. לאחר הקבוצה הראשונה מוזכרים "יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן", גם כאן וא"ו החיבור שמוזכרת לפני השם בנימין מחברת אותו ליששכר וזבולון, והסימון של סוף פסוק מסמן שזו קבוצה נפרדת שנייה. וצריך להבין מדוע לא מוזכרים כל בני לאה יחד, כפי שהם נמנים לקבוצה אחת בירידה למצרים בספר בראשית. וכפי שהם מוזכרים בקבוצה אחת בספר דברי הימים (א ב,א): "אֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן:". מדוע בתחילת ספר שמות לא נכללו יששכר וזבולון בקבוצה אחת עם אחיהם הגדולים, והרי כולם בני לאה.
ונראה שהתורה מרמזת כאן לתכונה של התבלטות והתנשאות שהיתה לאחים הגדולים רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה על פני אחיהם הצעירים יששכר וזבולון. ארבעת האחים הגדולים נולדו סמוכים זה אחר לזה. לאחר מכן פסקה לאה מללדת, ובלהה שפחת רחל ילדה שני בנים ליעקב. וכאשר לאה ראתה זאת היא נתנה ליעקב את זילפה שפחתה כדי שיעקב ילד ממנה בנים, ואכן נולדו מזלפה שני בנים. ורק לאחר שמסופר על לידת ארבעת בני השפחות, מסופר שלאה חזרה והולידה את יששכר וזבולון ליעקב. ונמצא שלפי פשוטו של הכתוב, היה פער של כמה שנים בין ארבעת בני לאה הראשונים לבין שני בני לאה האחרונים. ואפשר שארבעת הבנים הגדולים הרגישו שהם אלו שמחליטים את ההחלטות במשפחה, ושאר האחים צריכים לקבל את הכרעותיהם בלא לערער עליהם. ולכן ארבעת האחים הגדולים נמנים בקבוצה הנפרדת הראשונה, משם שלדעתם הם 'האנשים הקובעים', והם התנשאו על שאר אחיהם ובכללם בני לאה הקטנים.
שני בני לאה הצעירים יששכר וזבולון סבלו מעט בשל ההתנשאות של אחיהם הגדולים, אך הם ניחמו את עצמם בכך שהם בנים של לאה שהיתה גבירה, כלומר אשת יעקב, ולא במעמד של שפחה. ובכך הם יכולים להתנשא על פני האחים דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר שאמנם היו מבוגרים מהם אך היו בני שפחות. ואל הקבוצה של יששכר וזבולון הצטרף בנימין שאמנם היה צעיר מכולם, אך היה גם הוא בן גבירה, שהרי רחל ולאה היו גבירות. ונמצא שהמכנה המשותף של בני הקבוצה השניה הוא שהם בנים צעירים של בני הגבירות.
בקבוצה השלישית נמצאים בפסוק נפרד ארבעת בני השפחות שחשו נחותים כלפי בני הגבירות. אולם הכתוב מרמז שגם בתוכם היו מעמדות, שכן לאחר המילה נפתלי מופיעה וא"ו החיבור שמרמזת שקיימת תת-קבוצה נפרדת שמכילה את "דָּן וְנַפְתָּלִי", בניה של בלהה שהיתה שפחת רחל. ונראה שהם הרגישו התנשאות על שני אחיהם הצעירים "גָּד וְאָשֵׁר" שהיו בני זלפה השפחה. ונראה שהטעם לכך היה משום שלאחר מות רחל העביר יעקב את מיטתו לאהל בלהה, והדבר התפרש שהוא מחשיב את בלהה בתור אשתו (ואולי במעמד של גבירה), ולא מצאנו שהתייחס כך לזלפה.
ונמצא שהכתוב מרמז בתחילת ספר שמות לחלוקה לקבוצות, שלפיה כל אחת מהקבוצות חשה התנשאות על הקבוצה שתחתיה. והבעש"ט חש בכך והוא בא ומוסיף שגם בתוך הקבוצה עצמה כל אחד רצה להתנשא על פני האחר. ולכן דרש הבעש"ט על השם ראובן: "כי מה שהוא לומד ומתפלל הוא להתפאר ולומר - ראו שאני בן". ועל השם שמעון: "שיהי' שמעו הולך למרחוק", וכו'. 

ההתנשאות סיבת הגלות, וביטול ההתנשאות שורש הגאולה.
מצב שכזה שבו כל אחד מישראל מנסה להתנשא על פני חבירו, מביא לכך שבסופו של דבר הגויים באים ומתנשאים על פני כל אחד ישראל, וכפי שמסיים הבעש"ט: "שעשו מן צורה חומר, מזה נמשך הגלות הגשמי, ויקם מלך חדש על מצרים לחדש גזירותיו."

ושורש גאולתם של ישראל החל כאשר משה רבנו שגדל בבית פרעה בתור נסיך מצרי, ביטל את הרגשת ההתנשאות שהיה יכול להרגיש בשל כך, ואדרבא סיכן את עצמו כדי להציל את אחיו, כמסופר (שמות ב, יא-יב): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:" 

וברור שהבעש"ט אינו חולק על דברי  מדרש רבה שבשמות השבטים רמוזה הרפואה לגלות, ושמות השבטים נדרשים לטובה. אלא שהוא מוסיף על דברי המדרש, ומגלה שבאופן שהוזכרו השמות בתחילת ספר שמות מרומזת גם הסיבה לגלות. ונמצא שהכתובים האלו מרמזים הן על סיבת הגלות והן על סיבת הגאולה. ומרומז, שגם כאשר אדם מישראל חטא בהתנשאות על פני חברו ועקב כך נגזר עליו מה שנגזר, הרי שהקב"ה רואה בעוניו ('רְאוּבֵן') ושומע את תפילתו ('שִׁמְעוֹן') ומושיעו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר