English | Francais

Search


שנת תשפ"ג| שבת פרשת שמות

שו"ת במראה הבזק: בית העלמין העתיק במנטובה

(מתוך ח"י)

פדואה ,איטליה                        Padova, Italy                     
שבט תשע"ז


שאלה
לק"ק של מנטובה כבר יותר ממאתיים שנה אין בעלות על בית העלמין העתיק שבעיר, שלפי המסורת המקומית נקברו במקום רבינו מנחם עזריה מפאנו ורבינו משה זכות. במשך הזמן עבר אותו השטח לבעלותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחר מכן לממלכת איטליה, תמיד כשטח צבאי. בשנים האחרונות עיריית מנטובה, שהיא בעלת השטח היום, התחילה לבצע בו עבודות כחלק מפרויקט לשיפור המקום. ואנו שואלים:
עד כמה יש לנו אחריות הלכתית בהתחשב בכך שבשטח נמצאים קברים?
האם המקום איבד את קדושתו בגלל שעבר מבעלותה של הקהילה לבעלות גויים?
האם אנחנו חייבים לדרוש לכל הפחות את פינוי העצמות של הנקברים במקום?


תשובה
א.  ישנם דינים רבים הנוגעים למעמד בית הקברות, ולאופן ההתנהגות בו.

ישנם דברים האסורים בהנאה מדאורייתא1, ישנם דברים האסורים מדרבנן מפני כבוד המת2, וישנם דברים שאסור לעשות משום לעג לרש3.

ב.  דינים אלו נוהגים גם כאשר בית הקברות אינו תחת בעלות יהודית4.

ג.  כאשר השלטון רוצה להשתמש בשטח בית הקברות למטרה אחרת, ישנה חובה למחות במטרה לשמור על קדושת המקום5.

ד.  יש אומרים שהחובה למחות היא רק כאשר הדבר אינו כרוך בהוצאות כלכליות גדולות, וכן כשהדבר לא יפגע ביחסים של השלטון עם היהודים6.

לעומת זאת, יש חולקים ואומרים שיש חובה למחות אפילו כשהדבר כרוך בהוצאות כלכליות גדולות7.

ונראה שבמקרה הצורך (כלומר שההוצאות הגבוהות מקשות על בני הקהילה8) ניתן לסמוך על הדעה הראשונה9.

ה. במידה והשלטון ממשיך בכוונתו להשתמש בשטח בית הקברות (בין במידה ולא מחו, ובין במידה ומחו ולא עלתה בידם), יש אומרים שצריך לפנות10 את הקברים למקום אחר11, ויש אומרים שאין צורך בדבר12.

ונראה שלמעשה הדבר תלוי באופן השימוש של השלטון המקומי בשטח, ועיינו בהערה13.

ו.  במידה ומפנים את הקברים, יש לעשות זאת על פי כללי ההלכה המתומצתים

 בהערה14.

_______________________________ 

1"משום דמת וכל הנך הנקבר בו איסורי הנאה נינהו" (רש"י סנהדרין מז ע"ב ד"ה "אמרי ליה לשמואל"), משום שהוקש לעגלה ערופה ולעבודה זרה (סנהדרין מז ע"ב). למעשה מה שאסור מדאורייתא זה קבר בנין (שו"ע יו"ד סימן שסד סעיף א), ובזמננו- הנדבכים שבונים על הקבר, ואבני האוהל או הקרשים המשמשים כאוהל בתוך הקבר (גשה"ח חלק א פרק כז, סעיף ג). גם בעפר שלוקח מחפירת הקבר והוחזר וכוסה בו מחמירים, וכן מחמירים במצבה שחוברה לקבר (רמ"א שם). ועיינו בערוך השולחן סעיף ה שמחלק בין מצבה שעל הקבר לבין מצבה שהיא בצד הקבר.

2 מגילה כט ע"א, ואלו הם הדברים האסורים: אין נוהגין בו קלות ראש, אין מרעין בו בהמות, אין מוליכין בו אמת המים, ואין מטיילין בו קפנדריא (שו"ע יו"ד סימן שסח סעיף א). אין נפנין בו, אין אוכלים ושותים בו, ואין מחשבין בו חשבונות (רמ"א שם).
וכן אסור להשתמש בעפר שבצדדי הקבר ושתחתיו (כל עוד לא נתערב בהם מרקב המת או מבגדיו או מעפר הבניין דאז אסורים מדאורייתא) ובגידולים (צמחים פירות ואילנות) שגדלו מעל הקברים מפני כבוד המת. אבל לצורך רפואה או לצורך בית הקברות (תיקון או שמירה) מותר (רמ"א שם, גשה"ח חלק א פרק כז, סעיף ד, וחלק ב פרק ד). וכן אסור להשתמש במצבה שניתנה בצד הקבר, וכן אסור ללכת על גבי קברים ומציבות (גשה"ח חלק א פרק כז סעיף ג).
יש לציין בקיצור שיש בטעם דין זה מחלוקת גדולה: האם איסורים אלו נובעים מקדושת המקום, משום שיש לבית הקברות דין קדושת בית כנסת (כך למד השלטי גיבורים (סנהדרין טו ע"א. מדפי הרי"ף) בדעת הרמב"ם, וכן כתב בשו"ת חתם סופר (יו"ד שלה), וכן פסק בשו"ת דעת כהן (סימן רא); או שכל איסורים אלו הם רק מפני כבוד המת. ועיינו עוד באריכות בנידון בגשה"ח (חלק ב, פרק ד אות ו), במראה הבזק (חלק ה תשובה צט), תחומין (כרך יח עמ' 259). 

3 אין קורין ושונין בו (רמ"א הנ"ל), אין הולכין בו בתפילין ובציצית מגולין, ולא יהלך עם ספר תורה בזרועו, וגם לא יתפלל בו. ואם הוא בריחוק ד' אמות, או שיש מחיצה - מותר (שו"ע יו"ד סימן שסז).

4 כן משמע מהשותי"ם (שהובאו בהערות 6-13) שדנו בארוכה בדיני בית קברות שאינם-יהודים השתלטו עליו, ואף אחד לא העלה סברא להקל מפאת שלא חלים דיני בית הקברות כאשר הבעלות עברה לאינם-יהודים (וההפך הוא הנכון, שהרי דנים שם על איסורי הנאה וכבוד המתים מוכח שדיני בית הקברות נשארו בתוקפם).
וכן כתבו במפורש הפוסקים בדורות האחרונים, שלא מועיל מכירת בית הקברות (וכ"ש כאן שלא הייתה כלל מכירה, אלא סוג של הלאמה) בכדי להפקיע את קדושתו ואת דיניו (כ"כ הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 252), גשה"ח חלק ב עמ' סב ועמ' עג, אג"מ יו"ד חלק ג סימן קנא, מנחת שלמה חלק ב סימן צג).  

5 רמ"א יו"ד סימן שסח סעיף א.

6 בשו"ת תרומת הדשן (סימן רפד) דן במקרה שבו אחד מעבדי המושל הכניס סוסים לבית הקברות לרעותם שם בעל כרחם של הקהל, האם מחויבים למנוע זאת על ידי שוחד. ופסק תה"ד ש"ודאי צריכים לטרוח כדי למחות בידו משום כבודן של מתים. אבל אם חוששין הרבה לרשע ותקלה, או שהיו צריכין להוציא הוצאות מרובות, נראה דלא מחייבין בהכי". והביא ראיה לדבריו, שכמו שלצורך רפואה התירו את כבוד המתים (להשתמש בעפר עיינו הערה 2), הוא הדין בדוחק הציבור דהוי כהצלה לרפואה. וכן פסק הרמ"א (יו"ד שסח סעיף א).
ובדעת כהן (סימן רכא) פסק כתה"ד והרמ"א, וביאר שטעמם הוא משום "שאין לנו מקור לחייב הוצאות מרובות על קלות ראש שאחרים עושים כדי למנוע אותם מזה...ואין זה נחשב לקלות ראש מצדנו אם אין לנו אפשרות להכביד הוצאה מרובה". 

7 בשו"ת שיבת ציון (בנו של הנודע ביהודה) סימן סב הקשה על עיקר דינו של תה"ד ("אין לדמות לקיחת עפר מקבר לרעיית בהמות"), וכתב עוד שאפילו לפי תה"ד אינם מחויבים בהוצאות רבות דווקא כאשר הביזיון הוא עראי (רעיית בהמות) אבל בביזיון המתקיים לעולם (דרך לרבים) מחויבים להוציא הוצאות בכדי יכולתם (ועיינו בדעת כהן הנ"ל שדחה חילוק זה). וכן כתב בסימן סג.
גם משו"ת מנחת אלעזר (לרב ממונקאטש, חלק ב, סימן נא) משמע שמחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למנוע פינוי קברים. 

8 עיינו בדעת כהן הנ"ל שפסק שמכיוון "שאין יסוד לחייב בהוצאה מרובה להסיר הביזיון...נשאר כל חיוב הזה של ריבוי ההוצאה רק מצד מנהג של ישראל קדושים", ואם כן לא ניתן לחייב להשתתף בהוצאות, אלא שראוי להשתתף כל אחד ואחד לפי כוחו, "וזכות ישיני עפר הקדושים תעמוד לכל המסייעים בדבר מצוה רבה זו".  

9 נראה שלהלכה ניתן לסמוך על שיטת המתירים, מכיוון שרבו העומדים בשיטה זו (תה"ד, רמ"א, הראי"ה קוק). ואפילו אם נאמר שדברי השיבת ציון יוצרים אצלנו ספקא דדינא, הרי כלל נקוט בידינו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכמו שכתב בדעת כהן הנ"ל, "הבא לחייב את הציבור או את היחיד מישראל... צריך הוא להביא ראיה".
אמנם, יש לציין את תשובת האג"מ (יו"ד חלק א סימן רמז) בדבר "ביה"ק דקראקא אשר רבותינו גאוני העולם הרמ"א זצ"ל ועוד נמצאים" והממשלה רצתה לבנות שם דרך לרבים, שפסק שאפילו לדעת תה"ד והרמ"א מחויבים להוציא הוצאות מרובות בכדי למונעם מזה. והטעם, מפני שמחויבים לכבדם מצד כבוד התורה וכבוד הרב. ולפ"ז, אם ישנם תלמידי חכמים מובהקים הקבורים בבית הקברות (כמו שעולה מנוסח השאלה) יש מקום לומר שמחויבים להוציא הוצאות מרובות מפני כבוד התורה. אך אפשר לומר שדעה זו של האג"מ אינה מוסכמת לכו"ע, וכן משמע מדברי הדעת כהן הנ"ל שפסק שאין צריכין להוציא הוצאות מרובות מעיקר הדין אע"פ "שביניהם נמצאין ודאי גדולי קדמונינו אשר מימיהם אני שותים".
עוד אפשר לומר שגם האג"מ עצמו דיבר רק על כבוד התורה של פוסקי הדורות (במקרה הזה הרמ"א) וכדבריו שם "שהם רבותיהם של כל ישראל בדורם ובדורות שאחריהם עד עולם". ואע"פ שלא משמע כן מדבריו ("אבל בת"ח, וכ"ש כאלו שהם רבותיהם של כל ישראל...") עדיין הדבר צריך עיון, וכמו שכתבנו לעיל יש כאן מעין המוציא מחבירו עליו הראיה.

10 כתב השו"ע חלק יו"ד סימן שסג סעיף א: "אין מפנין המת והעצמות; לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי". וטעם הדבר משום בזיון המת, בלבול וחרדת הדין. ובמקרים מסוימים התירו לפנות את המת, והם: "בתוך שלו, אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר. ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר בכל ענין. ואם אינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו עובדי כוכבים או שיכנסו בו מים או שהוא קבר הנמצא - מצוה לפנותו" (עכ"ל השו"ע). הטעם בכל אלו, שבהם הפינוי הוא לטובת הנפטר.
ישנו מקרה נוסף שבו מותר לפנות מת, והוא: "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה מותר לפנותו..." (שו"ע יו"ד סימן שסד סעיף ה).
ועיינו עוד מדינים אלה בגשה"ח חלק א פרק כו. 

11 כן כתבו בשותי"ם רבים, ונביא את עיקר סיבות חובת / היתר הפינוי:

א.   חובת פינוי: הליכת בני אדם על הקברים הוי ביזיון (כ"כ השיבת ציון סימנים סב ו-סג, מנחת אלעזר חלק ב סימן לד, כתב סופר יו"ד סימן קפד, דודאי השדה סימן עא. אך ק"ק, מנלן שמותר לפנות בעקבות בזיון כזה? ואולי טעם זה רק הוי סניף ביחד עם טעמים נוספים. ועיינו בשו"ת במראה הבזק חלק ה תשובה צה).

ב.   חובת פינוי: חשש מחפירות בקרקע, והוצאת עצמות המתים, על פי ההיתר המוזכר בשו"ע (יו"ד שסג סעיף א) (שיבת ציון הנ"ל, מנחת אלעזר הנ"ל, חת"ס יו"ד סימן שלד, כת"ס הנ"ל, מהר"ם שיק בתשובה יו"ד סימן שנג, קול מבשר ח"ב סימן ט).

ג.    היתר פינוי: קבור בשטח שבבעלות אינם יהודים (חכם צבי סימן נ, נודע ביהודה מהדורא קמא חלק יו"ד סימן פט, חת"ס הנ"ל. בביאור סיבה זו נאמרו מספר הסברים: א קבור בקבר שאינו שלו. ב שלא יהיה אינו יהודי קבור בצד ישראל. ג בזיון להיות קבור ברשות האינו יהודי. ועוד).

ד.   היתר פינוי: שלא יגיעו בטעות למכשול של טומאת כהנים (ולכן נח למתים להתפנות, שלא יבוא תקלה על ידם. מהר"ם שיק הנ"ל, דודאי השדה הנ"ל).

ה.   היתר פינוי: מדינא דמלכותא השלטון יכול לקחת את הקרקע לעצמו (להלאים), ואם כן נמצאים קבורים במקום שאינם שלהם, ומותר לפנות בכדי לקבור בתוך שלו (מהר"ם שיק הנ"ל, דודאי השדה הנ"ל).

ו.     היתר פינוי: נח למתים שיפנו אותם כדי שהקרובים יוכלו לבוא ולהתפלל על קברם (כת"ס הנ"ל בתור עוד סניף).

12 כן משמע מדברי תה"ד ופסק הרמ"א הנ"ל, שלא הזכירו שיש לפנות את הקברים מפני בזיונם במקרה שאי אפשר למנוע את הביזיון (הוצאות מרובות או חשש תקלה). ואע"פ שבשו"ת שיבת ציון (סימן סב) כתב שדברי תה"ד הם דווקא בביזיון עראי, כבר הזכרנו לעיל שבדעת כהן (סימן רכא) דחה דבריו ופסק שאין חילוק בין ביזיון עראי לבין ביזיון קבוע (אלא שלפי הראי"ה קוק ראוי מצד מדת חסידות ומוסריות לפנות את הקברים גם כאשר ההוצאות הם מרובות).

כמו כן, יש טעמים שכתבו הפוסקים לאסור פינוי הוא שמא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ודבר זה יכול להוביל לחששות שונים:

א.   שמא יבואו יהודים לפנות מתים כאשר אין היתר בדבר (חת"ס ח"ו סימן לז).

ב.   שמא יבואו גויים לפנות בתי קברות נוספים בטענה שהיהודים עצמם מפנים את מתיהם (אג"מ יו"ד חלק ג סימן קנא, וכן בשו"ת שרידי אש חלק ב סימנים קב; קד אות ג).

וכן פסק למעשה הרב יצחק קוליץ (הובא בתחומין כרך יח עמ' 253) שעדיף לבנות מבנים מעל בית הקברות ולא לפנות את הקברים (אמנם, שם התיר את הבנייה בתנאי שלא יחפרו בקרקע בית הקברות, ועיינו עוד בהערה 13).

13 אע"פ שרוב רובם של האחרונים פסקו שיש לפנות את הקברים, נראה שיש מקום לחלק בסוג השימוש והעבודות בשטח. כלומר, האם העבודות כוללות את חפירת הקברים והוצאת העצמות (שאז לכולי עלמא מותר לפנות כמו שמפורש בשו"ע), או האם מדובר בעבודות המוגבלות על פני הקרקע. כמו כן האם השימוש המיועד לשטח יגרור בעקבותיו בזיון (כמו שדיברו האחרונים על דרך לרבים וכדומה) או לא (מניסוח השאלה לא ברור מה כלול ב"עבודות שנכללות בפרויקט לשיפור המקום"). במילים אחרות, האם יש כאן "ביזיון" למת, או רק "פגיעה בכבוד" המת.
ובטעם החילוק אפשר לומר שאינו דומה ביזיון של פגיעה במתים עצמם
, שבו השו"ע התיר להדיא לפנות ואפילו "מצווה לפנותו", לבין בזיון הנובע משימוש שאינו ראוי בבית הקברות פגיעה בכבוד המתים (שזה היה המקרה במקור ההיתר שלא לפנות המוזכר בתה"ד), וכבר רמזנו לזה בהערה 11.
ולכאורה היה מקום לדייק את החילוק הנ"ל בחת"ס (יו"ד סימן שלד) שכתב שאי אפשר להטיל על הציבור הוצאות רבות של בניית חומה על מנת לשמר את הקברים, אלא צריך לפנות את הקברים. והקשה הרב ישראל רוזן (תחומין כרך יח עמ' 269 הערה 15) שלכאורה גם פינוי הקברים כרוך בהוצאה מרובה, ואולי אפילו יותר מזו של בניית חומה? [ועיינו שם שתירץ שיש לחלק בין בניית חומה דהוי הוצאה חיצונית, לבין פינוי הקברים דנעשה על ידי החברא קדישא. אלא שדחה תירוץ זה מפני לשונו של החת"ס.] ואולי אפשר לתרץ דבניית החומה הוי דרך למנוע ביזיון עתידי למתים (וכדבריו שם "ועתידים לבוא בה פריצים ולחללו"), ולכן רק נכלל בגדר של כבוד המתים ולכן מוגבל רק להוצאה שאינה גדולה. לעומת זאת במידה ולא יבנו חומה אז לבית הקברות יש "דין" של מקום שאינו משומר, שלפי השו"ע חובה אז לפנותו (מחשש פגיעה במתים עצמם - ביזיון למת), ולכן יש חובה לפנות את המתים אפילו אם זה כרוך בהוצאות מרובות.
אך באמת קשה לומר דברים אלו בחת"ס, שהרי אז יוצא ש"פטורים" מלהשקיע בבניית חומה אך בעקבות זאת "חייבים" לפנות את המתים דבר שכרוך בפרוצדורה מסובכת ואולי אף יקרה יותר (אם לא שנגיד שבניית החומה יקרה יותר או מסובכת יותר לביצוע). כמו כן גם בניית חומה פוטרת את הבעיה של ביזיון המתים וא"כ למה לפנות אם אפשר לבנות חומה.
בכל מקרה ישנם מקורות אחרים שמהם ניתן ללמוד את החילוק הנ"ל, כגון ספרי השו"ת הנ"ל שלא הסתפקו בטעם של פגיעה בכבוד המתים ע"י השימוש בפני הקרקע, אלא רק צירפו אותו כסניף נוסף לטעם העיקרי של בזיון המת מחשש חפירות והוצאת העצמות (עיינו הערה 11). וכן הוא להדיא בשו"ת אג"מ (יו"ד חלק ג סימן קנ) שרק כאשר יש חשש של חפירות "וחטוטי קברי" מותר לפנות מפני ביזיון המת, אבל השלכת לכלוך ואשפה אינה נחשבת ביזיון המצדיק פינוי מתים. וכן הוא בפסיקתו של הרב יצחק קוליץ הנ"ל שאסר את פינוי הקברים והתיר בניה מעל שטח בית הקברות בתנאי שלא יחפרו בבית הקברות עצמו (והתנה דבר זה בפיקוח צמוד), ואע"פ "שאין זה כבוד לבית הקברות שמעליו יתנוססו מבנים" העדיף את האפשרות הזו על פני פינוי הקברים.
מכל זה רואים אנו שיש לחלק בין אופני השימוש בקרקע. ולכן למעשה, ראוי לבדוק את פרטי המקרה (כלומר, איזה עבודות הולכים לבצע בבית הקברות, ומה יהיה אופן השימוש בשטח) ועל פי זה יהיה ניתן לקבוע האם יש כאן ביזיון למתים ומצווה לפנותם, או רק היתר לפנותם

14 א. יש לחכות, עד כמה שאפשר, שיתעכל הבשר ויישארו רק העצמות (בנידון דידן נראה שהדבר לא מהוה בעיה, מכיוון שמדובר בבית קברות עתיק שכבר לא נמצא בשימוש זמן רב).

ב. כאשר המת קבור בארון מכוסה אין לפתוח את הארון.

ג. צריכים ליטול בפינוי גם את האבנים והעפר שנבנה מהם הקבר, וכן את המצבה, ולהעבירם למקום החדש. בנוסף צריך ליטול "כדי תפיסה" (שלוש אצבעות בעומק) מהעפר שמכל צדדי המת ולהביאו לקבורה.

ד. אין לערבב את עצמות המתים, אבל ניתן לקבור את כולם בחפירה אחת כאשר עצמות כל מת נתונות בארון נפרד.

(כל הנ"ל מובא מגשה"ח חלק א פרק כו, וחלק ב פרק כא, אג"מ יו"ד חלק א סימן רמו, ומהילקוט יוסף אבילות סימן נב הערה י).

 

לראש העמוד
הדפסת עמוד
שליחת קישור לחבר


Dedication

מתפללים לרפואתם השלימה
של
ניר רפאל בן רחל ברכה
אורי לאה בת חיה תמימה
מיכאל אלכסנדר אברהם בן שרה מלכה

מאירה בת אסתר
טל שאול בן יפה
אריה יצחק בן גאולה מרים
נטע בת מלכה
חיים מרדכי פרץ בן אסתר מילכה
רבקה בת שרה בלה
ר' יצחק בן בריינדל גיטה
עובדיה בן אסתר מלכה
חווה רָאנְלָה בת פָיילָא
הילל בן תמר שפרה

ירחמיאל בן זלאטה רבקה
יוסף בן אורית

בתוך שאר חולי עם ישראל


לעילוי נשמת:

פרופ' ישראל אהרוני ז"ל

י"ד בכסלו תשפ"ג

 

הרב יהושע רוזן זצ"ל

ט"ו באדר א' תשפ"ב

 

מר משה וסרצוג ז”ל

חבר הנהלת 'ארץ חמדה'

כ' תשרי תשפ"א


מר שמואל וגב' אסתר שמש

י"ז בסיוון תשע"ד /כ' באב תשע"ז


הרב אשר וסוזן וסרטיל
ט"ז בכסלו/ אלול תש"פ

 מר זליג ושרה ונגרובסקי
כה בטבת תשפ"ב /י' בתמוז תשע"ד

ר' מאיר וגב' שרה ברכפלד

(שרה - ט"ז בטבת תש"פ)

 

רבי יעקב בן אברהם ועיישה וחנה

בת יעיש ושמחה סבג

 

הרב ראובן וחיה לאה אברמן

ט' בתשרי תשע"ו/ כ' תשרי תשפ"ב

 

הרב שלמה מרזל

י' באייר תשע"א


ר' אליהו כרמל וגב' מלכה טויבע כרמל

ח' באייר תשע"ו / י"א במנחם-אב תשס"ט

 

סוזי בת עליזה כהן 
 כ"ד בחשוון תשע"ח

מר חיים משה בן קוקה יהודית כהן 
ז' בתשרי תשע"ה

הרב ישראל רוזן
י"ג בחשוון תשע"ח


 מר שלמה דוד בן זלמן ושרה אבנית

סיון תשע"ט

 

ר' אברהם וגיטה קליין 
י"ח באייר תשע"ט/ ד' אב


גב' לוריין הופמן


מר יצחק זאב טרשנסקי
כ״ח באדר תשפ"א


הרב שמואל כהן

שבט תשפ"א

 

גב' צפורה בת יונה דונייר

נלב"ע י"ב אדר א'

 

גב' לאה מאיר

נלב"ע כ"ז בניסן תשפ"ב

 

מר חיים לייב בן מיכאל קרייסל

ב' שבט

 

הרב ד"ר ג'רי האכביום

י"ח באדר ב' תשפ"ב

 

גב' ג'ולי קושיצקי

י"ט באדר ב' תשפ"ב

 

גב' בלהה בת ישראל מרמרוש

א' מנחם אב תשפ"א

 

ר' שמואל וגב' רבקה ברנדמן

ט"ז בטבת תשפ"ג/ ח' באייר תשפ"א

 

הנופלים במערכה על הגנת המולדת הי"ד

 

site by entry.
ארץ חמדה - מכון גבוה ללימודי היהדות, ירושלים ע"ר © כל הזכויות שמורות | מדיניות פרטיות. | תנאי שימוש באתר.