|
 שנת תשס"ב | שבת פרשת ויקראהתורה והמדינה (מעזבונו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)עד היכן מצוות תוכחה ?מצינו בגמרא " עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה, ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר: עד הכאה, רבי יהושע אומר: עד קללה, בן עזאי אומר: עד נזיפה. אמר רב נחמן בר יצחק, ושלשתן מקרא אחד דרשו: (שמואל א' כ') ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות, וכתיב: (שמואל א' כ') ויטל שאול את החנית עליו להכותו. למאן דאמר עד הכאה, דכתיב: להכותו; ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב: (שמואל א' כ') לבשתך ולבושת ערות אמך; ולמאן דאמר עד נזיפה, דכתיב: ויחר אף שאול. ולמ"ד נזיפה, הכתיב הכאה וקללה! שאני התם, דאגב חביבותא יתירא דהוה ביה ליהונתן בדוד, מסר נפשיה טפי" (ערכין טז ע"ב). הרמב"ם פסק להלכה "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע" (ה' דעות פ"ו ה"ז). נשאלת השאלה האם "עד ועד בכלל " או "עד ולא עד בכלל". אע"פ שנראה בפשטות שכוונת הרמב"ם עד שיכנו בפועל, בספר ה"חינוך" כתב במפורש "עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח" משמע שברגע שברור למוכיח שאם ימשיך בתוכחה יכנו המוכח נפטר הוא ממצוות תוכחה. מעיר על מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כי זה מתאים מאוד לשיטתם כי מצוות תוכחה היא כדי להחזיר את החוטא למוטב (ולא בגדר מחאה). לכן ברור שאם המוכח לא יקשיב שהרי מוכן אף להכות את המוכיח נפטר המוכיח מחובתו. שואל הגר"ש ישראלי אם כן מה פשר שאלת הגמרא אליבא דשיטות שהמצווה היא למחות (בין אדם למקום)?ומסביר שלשיטתם צריך לומר שמצוות הוכח תוכיח היא רק ב"עמיתך" כפי שמדויק בפסוק. הגמרא דנה בשאלה מתי יצא המוכח וכל אחד מן התנאים או האמוראים קבע את הגבול שאם עוברים אותו משמעות העניין הוא שהוא "בועט בתוכחה", וממילא המוכיח פטור. מסכם מו"ר "ולפי דעות אלו מסתבר שצריך הכאה ממש למאן דאית ליה "עד הכאה" שכיון שעל ידי זה יוצא מכלל "עמיתך" וזהו הפוטר ממצוה זו. אם כן כל עוד שלא עשה מעשה בפועללא יצא מן הכלל וחייב להוכיחו" (עמוד הימיני סי' י סע' ב עמוד צ).  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
