שנת תשס"ב | שבת פרשת ויקרא

שו"ת במראה הבזק

(מתוך חלק ג' )
 
 
מונטוידאו, אורוגואי          Montevideo, Uruguay
תמוז תשנ"ד
שמן קטניות בשעת הדחק בפסח
 
שאלה:
בערב פסח עמדתי בפני בעיה הקשורה לנושא שמן קטניות. ידוע לי שבצה"ל ובמקומות אחרים מתבססים על פסקים המקילים בדבר. (דווקא בשמן או בחומרים שאין בהם קטניות בעין).
באיזה מקרים מתירים שמן קטניות?
מי הם הפוסקים המתירים ומדוע?

תשובה:
רמ"א אסר לאכול שמן קטניות בפסח[1], ועל אף זאת יש מקום להקל לגבי שמן שנעשה מקטניות בלא מגע מים בתהליך יצורו, שמותר לאוכלו בפסח[2]. ואף שמן שבתהליך יצורו שורין את הקטניות במים, יש מקום להתיר-על ידי שיבררו את הקטניות היטב ויחלטו אותן ברותחים קודם עשיית השמן[3]. ושמנים אלה מותר לאכול בפסח אפילו בתוך תבשיל שיש בו מים[4]. גם למחמירים בשמן קטניות יש יותר מקום להתיר אכילת שמן סויה בפסח[5].
 

[1]  באו"ח (ס' תנג סעיף א) התיר רמ"א להדליק בפסח נרות בשמן קטניות, שלא נאסרו קטניות בפסח אלא באכילה, ולא בהנאה והשהיה. ומקורו ב"תרומת הדשן" (סי' קיג) שכתב: "ונראה ג"כ דמותר להנות באותו התבואה (קטניות) בפסח, כגון ע"י הדלקה משמן זרע ושומשומין וזרע קנבוס, אע"פ שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים קודם שעושים מהם שמנים, וא"כ קרוב לוודאי שנתחמצו, אפ"ה שרי, דאיסורי הנאה נמי אינם אלא בלאו כמו השהיה". ואף על פי שסיים ב"תרומת הדשן" שם: "אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטניות בפסח", אחז הרמ"א שעיקר דעתו להתיר להדליק בשמן קטניות בפסח. ומדלא התיר ב"תרומת הדשן" וברמ"א אלא להדליק בשמן קטניות, משמע שאסרו באכילה. ועיין ב"אבני נזר" (או"ח סי' שעג) וב"מנחת אליעזר" (ח"א) ובשו"ת "מלמד להועיל" (סי' פז) שפסקו ששמן קטניות אסור באכילה בפסח.
[2]  בטעם איסור קטניות בפסח כתב רבינו פרץ בהגהותיו לסמ"ק (מצוה רכב הגה יב) משום שקטניות מעשה קדירה הן, ודגן נמי מעשה קדירה הוא, ומשניהם רגילים לעשות פת ושניהם מידי דמדגן, וגזרינן שלא יבואו להחליף ביניהם ולאכול דגן בפסח.
ובטור (או"ח סי' תנג) כתב שיש אוסרים לאכול אורז וקטניות בפסח בתבשיל, לפי שמיני חיטים מתערבין בהם.
וב"מרחשת" (סי' ג) כתב שלטעם הטור לא נאסרו קטניות אלא כשבא לבשל מהן כמו שהן בעין בפסח, שבזה יש חשש שמא לא בררן יפה עד שלא נשתייר אלא אחד מאלף, שחמץ בפסח אסור במשהו. אך אם בררן קודם הפסח וטחנן לקמח או עשה מהן שמן, מותר לאוכלן בפסח, דלא גרעו מחמשת מיני דגן שבררם וטחנם קודם הפסח, שמותר לאוכלם בפסח אע"פ שיש שם חיטים שצמחו, משום שבררם קודם הפסח עד שהיה ששים בתבואה כנגד החיטים שנטחנו קודם הפסח, הוי לח בלח ונתבטלו קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניעור. והוא הדין בקטניות שהואיל ובררן יפה קודם הפסח, אפילו אם נשתייר בהן מעט מחמשת המינים המחמיצים, כבר נתבטלו בששים קודם הפסח ומותרים באכילה.
ואף לטעם שכתב רבנו פרץ דהקטניות עצמן אסורות אפילו אין בהן חמץ כלל, גזירה אטו חמשת מיני דגן, יש לומר שאין גזירתן קשה מחמשת מיני דגן. וכשם שבדגן עצמו, אם נזהרים בו מלבוא לידי חימוץ, הרי מותר לאוכלו בפסח, כן קטניות, אם נזהרים שלא להרטיבן ושלא יבואו לידי חימוץ, ודאי הן מותרות באכילה בפסח, דלא יהא הטפל חמור מן העיקר. וז"ל המרחשת "ולפ"ז בנדון שאלתנו, אם היה אפשר לעשות את השמנים לכובשם ולעוצרם בבית הבד שלהם בזהירות הנוהגת בדגן לפסח שלא יבוא במים, הא ודאי מותר שהשמנים עצמם אינם מחמיצים, דקי"ל דמי פירות אינם מחמיצים. ובודאי באופן כזה היה מותר לעשות מהן שמנים לפסח בלי שום פקפוק וחשש כלל". ומסיבה זו פרסם בשנת התרס"ט הגראי"ה קוק הכשר לשמן שומשומין לפסח, וזה לשונו ב"אורח משפט" (סי' קיא): "שאין גזירת קטניות חמורה מגוף מיני דגן… וחלילה לנו לשיוויו מילי דרבנן כי חוכא ולומר שהקטניות אסורים הם אפילו לא הובאו במים כלל, (בעוד) שמיני דגן גופא מותרים באפן זה בלא פקפוק".
וכן כתב בשו"ע הגר"ז (או"ח סי' תנג סעיף ה): "ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מים, בענין שבכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין. אבל מותר להנות מהם בפסח".
ועיין ב"משנה ברורה" (שם ס"ק י) ובדברי הראי"ה קוק (שם) שלא אסר רמ"א באכילה והתיר בהנאה אלא בשמן שנלתת במים. אבל שמן קטניות שלא נלתת במים, אף רמ"א ו"תרומת הדשן" לא אסרו. וכן מדוקדק מלשון  "תרומת הדשן" הנ"ל שכתב: "אע"פ שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים קודם שעושים מהם שמן", הוא בלאו הכי מותר אפילו באכילה, וכן כתב שו"ת "שרידי אש" (ח"ב סי' לז אות ב).
[3]  "מרחשת" (סי' ג) שאפילו דגן ע"י חליטה שוב אינו מחמיץ. ואף שהגאונים אסרו את החליטה מטעם דאנן לא בקיאינן בחליטה, ויש לחוש שמא לא סליק דיקולא דמיא מכל הצדדים ולא נחלטה יפה, זה דווקא בה' מיני דגן. אבל במיני קטניות שבעיקרן לא נאסרו אלא משום גזירה, ואין איסורן אלא מכוח מנהג, שפיר יש להתיר בחליטה, דאף אם נשארו מעט קטניות שלא נחלטו, הרי הם בטלים. וז"ל: "ולפי זה יש תקנה לעשות את השמנים ממיני קטניות ע"י שיחלטו מקודם ברותחים, ושוב לא אתיין לידי חימוץ".
[4]  ואין לחוש בזה לגזירת קטניות, שהרי אין השמן דומה לדגן שיבואו להחליפו. וכמו כן אין לחוש שיבואו להחליפו בשמן אסור, שהרי השמנים שונים במראיהם ובסימונם. ובמקום שיצא השמן מתוך הקטניות בהיתר, ונשתנה גופיה ונעשה לשמן, אין לומר שנהגו בזה לאסור, שלא נהגו לאסור אלא היוצא מקטניות שכבר הושרו במים ונאסר כיוצא בו אם היה מין דגן, אבל ביוצא מקטניות שלא הושרו במים, אין מנהג לאסור כלל ומותר לאוכלו אפילו בתבשיל ("אורח משפט" סי' קי-קיד). ולרווחא דמילתא הוסיף שם דשמן שומשומין הנדון, בדרך עשייתו מטגנים אותו בלא שום תערובת מים, ואח"כ נעשה מבושל שאינו מחמיץ. אך גם בלאו הכי יש להתיר.
(וע"ע בשו"ת "שרידי אש" המוזכר בסוף הע' 2).
[5]  שהרי בזמן שנגזרה גזירת קטניות, עדיין לא הוכר צמח הסויה בארצותינו, ואם כן יש לומר שמין זה לא כלול כלל בגזירה זו-בשם הרה"ג דוב ליאור, רב העיר קרית ארבע-חברון (הובא ב"תחומין" כרך יג עמ' 178). וכן כתב ב"אגרות משה" (או"ח ח"ג סי' סג) שאין לאסור אלא מה שמפורש שנהגו לאסור.
 

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר