שנת תשס"ח | שבת פרשת שופטים

"הירא ורך הלבב"

פרשת השבוע

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:                  (דברים כ, א-ח(

לקראת הכניסה לארץ ישראל, עניני היציאה למלחמה תופסים מקום נכבד בפרשיות הקרובות. הפעם נעסוק בשאלת חוזרי המלחמה. אף על פי שהחובה לשרת מוטלת על כל בן עשרים ומעלה, ישנן כמה קבוצות שהתורה העדיפה לפטור אותם מחובה-זכות זו. הטיפול בנושא מתבצע בדרך הבאה. בשלב הראשון כהן משח מלחמה מכריז:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם"     (דברים כ' ג).

היראה והפחד הם תוצאה טבעית של מראות האויב והקרב. כך מבואר ברש"י בשם חז"ל במסכת סוטה:

"אל ירך לבבכם – מפני צהלת הסוסים, אל תיראו - מהגפת תריסים ואל תחפזו – מקול הקרנות - שופרות, ועל תערצו – מקול הצווחה".

בשלב שני הכהן מדבר והשוטר משמיע כמבואר בכתוב:

"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה". (שם ה-ז).

קבוצה מיוחדת זו פטורה זמנית מהלחימה בפועל.

בשלב השלישי "שוטר מדבר ושוטר משמיע" את הדברים הבאים:

"מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (שם ח).

צריך להסביר, הרי "משח המלחמה" כבר הזהיר מפני הפחד והיראה, מהו הפחד המיוחד המשחרר למרות האזהרה?

המשנה במסכת סוטה מביאה שלש דעות:

"מתני'... ר' עקיבא אומר: הירא ורך הלבב - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו...רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול..." (מד ע"א).

לדעת רבי עקיבא מי שאינו מסוגל להתגבר על אותו פחד למרות אזהרת הכהן הוא "הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב ". לפי רבי יוסי הגלילי (על פי הסבר הגמרא) הכוונה לאדם שירא מפני עול העבירות מדרבנן שעבר עליהן. ולפי דעת רבי יוסי רק יראה מפני עבירות מדאורייתא היא שפוטרת.

כדוגמא לעבירה מדרבנן הפוטרת לדעת רבי יוסי הגליל מביאה הגמרא:

"שח בין תפילה לתפילה" (שם ע"ב). מסביר רש"י "(שח) בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש".  

ננסה להבין מדוע בחרה הגמרא דווקא בדוגמא זו. מרן המחבר ב"בית יוסף" (טור אורח חיים סימן כה) מביא:

"וכתב הר"ן בסוף ראש השנה (סו ע"א ד"ה שאלו) בשם הרז"ה דהיינו טעמא דאמרינן סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו דאע"ג ששתי מצות הן ... צריך זכירה שיהא תוכף תפילה של ראש לתפילה של יד כדי שתהא הויה אחת לשתיהם".

נשתדל להסביר את דבריו.

תפילין של יד עיקר תפקידן להזכיר לאדם מישראל את חובתו לאלוקיו, לכן הם מונחים כנגד הלב. משום כך דרשו חז"ל: "לך לאות ולא לאחרים לאות". בעניני חובתך כלפי שמיא יש לנהוג ב"הצנע לכת עם אלוקיך". לעומתן תפילין של ראש הם סמל עוזם ועוצמתם של ישראל. כמו שדרש רבי אליעזר הגדול:

" "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין של ראש" (ברכות ו' ע"א). תוס' (שם) מוסיפים "לפי שהם בגבהו של ראש ונראים לכל ושייך בהם וראו כל עמי הארץ אבל תפילין של יד מכוסים דכתיב לך לאות ולא לאחרים"

הגאון הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (בספרו מקור חיים כרך א פרק ל סדר הנחת תפילין) מסביר את משמעות הביטוי "הויה אחת לשניהם":

 "השלמות הלאומית מושגת ע"י שניהם החובה הדתית וההכרה הלאומית אמנם בדיעבד אינם מעכבות זו את זו אפשר להניח תפילין של יד כשאין לו של ראש או שחולה בראשו, כך גם התקיים עם ישראל בתקופת גלותו הארוכה על תפילין של יד בלבד על יסודות דתיים בלי מדינה, אבל היתה זו תקופה של מחלה לאומית של אבדן מדינה ומלכות, וכן אם יבסס עם ישראל את חייו על יסודות לאומיים בלבד בחינת תפילין של ראש גם היא מצוה ומי שנקטעה ידו מניח של ראש בלבד אבל בודאי שגם זו מחלה לאומית".

בזכות הסברו נבין את המשמעות העמוקה שבאגדה הבאה:

"שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים" (שבת מט ע"א).

הגזירה היתה "שינקרו את מוחו" ולא יקטעו זרועו. כיון שהגזרה היתה מכוונת נגד תפילין של ראש המסמלת את הלאומיות של עם ישראל. שלמותו של העם הוא בשלוב שבין שניהם חובה דתית והכרה לאומית – תפילין של יד ותפילין של ראש.

השירות בצבא בישראל, ההשתתפות במלחמות ישראל, אינם חובה-זכות לאומיים בלבד.  זו גם  מצוה אלוקית-דתית. כשהתורה עוסקת בהלכות מלחמה יש צורך להדגיש כי מי ששח ומפריד בין תפילין של יד לתפילין של ראש אינו מבין את החיבור הזה שבין החובה הדתית וההכרה הלאומית יש לו אכן "לירא מעבירות שבידו" ואינו יכול לשמש כחייל בצבא ההגנה לישראל.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר