שנת תשס"ח | שבת פרשת שופטים

דניאל – וה"עשב" לחיזוק האמונה

ארץ אגדה

חלק א

בספר דָּנִיֵּאל מסופר על דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, ששמרו על יהדותם גם בחצרו של נבוכדנצר מלך בבל, למרות הניסיונות הקשים, שנאלצו לעמוד בהם.

בפרק א מסופר שנבוכדנצר הרשע סיפק להם תפריט דשן, כדי שמראם יהיה טוב. אולם הם  שלא רצו לאכול מהאוכל הלא-כשר, בקשו מהשר הממונה עליהם להאכילם "זֵרֹעִים" ו"זֵרְעֹנִים" לתקופת נסיון. בסופו של דבר האוכל הפשוט הזה לא הזיק להם, ואדרבא - "נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ".

בפרק ב מסופר על נבוכדנצר שחלם על צלם גדול שראשו זהב, חזהו וזרועותיו כסף וכו'; ובסופו של דבר יוצאת אבן מן ההר והורסת אותו. דניאל פתר לנבוכדנצר את החלום והסביר לו, שהכוונה לארבע מלכויות שתשלוטנה בעולם; עד שתקום מלכות ישראל שמסומלת ב"אבן", שהיא המלכות האחרונה שתשלוט בעולם. דניאל אמר לנבוכדנצר שמלכותו היא ראש-הזהב של הצלם. נבוכדנצר קיבל את פתרונו של דניאל ומינה את דניאל כשר החשוב ביותר בבבל.

בפרק ג מסופר שנבוכדנצר הקים צלם זהב ורצה שכל בני ממלכתו ישתחוו לצלם הזה, אולם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה סירבו והעדיפו להיות מושלכים לכבשן האש. הקב"ה עשה להם נס והם ניצלו מהשריפה. כאשר נבוכדנצר ראה זאת הוא גידל את מעמדם.

בפרק ד מסופר על חלום נוסף של נבוכדנצר שדניאל פתר לו אותו. חלום זה התממש לאחר מכן. נבוכדנצר "השתגע" לתקופה מסויימת, גר בשדה ואכל עשב כמו הבקר.

ספר דניאל מותיר אותנו בשאלה, מדוע דניאל "נעלם" מהמאורעות של פרק ג והוא חוזר רק בפרק ד? מדוע נבוכדנצר רצה להשליך אל כבשן האש רק את חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, ומדוע הוא התעלם מדָּנִיֵּאל? חז"ל עונים על כך בכמה אופנים; ובסוגיה בסנהדרין (דף צג, א) מובאת תשובתו של האמורא שמואל, שאמר שדניאל לא היה שם מפני שהוא הלך להביא זרעים של אספסת.

תשובתו של שמואל נראית תמוהה ביותר!! האם השגת זרעים של צמח שמשמש כמזון לבקר היא כה חשובה עד שהיא מצדיקה את היעלמות דניאל שהיה השר הנכבד ביותר בבבל?!

כדי להבין את הרעיון שמסתתר בדברי שמואל צריך להתבונן בפרשיות בריאת העולם.

הפרשייה הראשונה של הבריאה – פרשיית "עולם הזריעה"

בריאת העולם מתוארת פעמיים, בפתיחה של ספר בראשית.  בפרשיה המתארת את בריאת העולם בשבעה ימים נאמר:

"... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:... וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ... וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ..." :(בראשית, א, כד – ב, ג)

בפרשיה הזו בריאת הצומח קודמת לבריאת החיות, ובריאת החיות קודמת לבריאת האדם. האדם נברא בשלב מאוחר. והפרשיה מדגישה את הבדלי המזון בינם. האדם יאכל "עֵשֶׂב - זֹרֵעַ זֶרַע" ו"פְּרִי עֵץ - זֹרֵעַ זָרַע", ואילו החיות יאכלו "יֶרֶק - עֵשֶׂב";שהוא שם כולל לחלקים הירוקים והרכים שבצמחים שהם החלקים הראויים למאכל¹.

הבדלי המזון טעונים ברור, מפני שבהמשך הספר מתברר שה"יֶרֶק - עֵשֶׂב" ניתן כבר מלכתחילה גם למאכל האדם², ואם כך מדוע התורה מגדירה באופן שונה את מזון האדם ואת מזון החיות?

שלמה המלך אמר (קהלת א, יח) – "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב". עיקרון זה יכול להוסיף להבנת הפרשיה. ה"יֶרֶק - עֵשֶׂב" ניתן למאכל האדם ולמאכל החיות. אלא שהאדם יאכל אותו מתוך הבנה שהצמחים מתרבים באמצעות זרעים, ואילו החיות יאכלו אותו ללא ההבנה הזו. האדם שהוסיף דעת, יחשוש שמא המזון יכלה מן העולם, והוא ירצה לסייע לתהליך הרבייה של הצומח באמצעות זריעת הצומח. שילוב זה, בין הבנת העקרונות של עולם הטבע ובין פחדיו של האדם, יגרום לאדם לשעבד את החיות - כדי שיסייעו לו להרבות את הצומח. והאדם יאסור את הבקר כדי שיחרוש, והאדם יקשור את החמור כדי שישא על גבו את התבואה, וכדומה. אולם החיות שלא הוסיפו דעת - יאכלו את אותו "יֶרֶק - עֵשֶׂב" - בלא לזרוע אותו.

כאשר  שמואל אמר שדניאל הלך להביא "זרעים של אספסת". המילה "זרעים" מרמזת לפרשיית הבריאה הראשונה; ואילו המילה "אספסת" מרמזת לפרשיית הבריאה השנייה, וכדלקמן.

הפרשייה השניה של הבריאה – פרשית החיפוש אחר ה"לחם" ה"טוב"

בפרשיה השניה התורה מתארת את בריאת האדם באופן שונה (בראשית ב, ה - ג, כד):

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:... וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה... וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:... מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ... וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם... וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה ... וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וּלְאָדָם אָמַר ... אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ... וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:"

בפרשיה הזו התורה מגלה לנו שלפני שנברא "עולם הזריעה" שבפרשיה הקודמת; עולם עבודת האדמה - עולם שיש בו "עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" ו"אדם" שעובד ב"זריעה" שלו ו"מטר" שמצמיח אותו - היה עולם אחר. בפרשיה השנייה בריאת האדם מוזכרת קודם לבריאת כל הנבראים. והאדם אמור לאכול מעצים שמושקים על ידי נהר שיוצא מעדן. לאחר בריאת האדם נבראים בעלי החיים, ולבסוף - בעקבות חטאו של האדם - מוזכרים עשבים שהוא צריך לאכול. לכאורה קיימת סתירה מסוימת בין הפרשיות; אולם זו דרכה של התורה. בספר שמות נאמר למשה לקדש את המשכן באמצעות שבעת ימי המלואים, ובסיום הספר נאמר שמשה עשה כפי שהוא צווה והשכינה שרתה על המשכן; ולא מסופר שם שארע איזשהו צער. אולם אחר כך בספר ויקרא - הספר שמדגיש את המציאות "שלמעלה מהשבע" - מסופר שהשכינה שרתה דווקא ביום השמיני, ומסופר שם על האסון שארע באותו יום, במות שני בני אהרון. כעין זה קורה גם בשני התאורים של הבריאה שהוזכרו לעיל. הפרשיה הראשונה היא פרשיית ה"שבע" והיא מסתיימת ללא חטא או צער.  הפרשייה השניה היא הפרשיה "שלמעלה מהשבע". ובפרשיה הזו מתברר שלתהליך הבריאה מתלווה צער. אנו מתוודעים למצוות שצריך לשמור אותן, ולעונש על אי-קיומן. מי שמקיים את המצוות הללו נמצא בגן עדן; ומי שאינו מקיימן – נענש ונמצא מחוץ לגן עדן; והוא נמצא ב"עולם הזריעה".

הפרשיה השניה מגלה את התכלית שהעולם נברא למענה. בריאת האדם מוזכרת בה קודם לבריאת כולם, מפני שהתכלית של בריאת האדם קודמת לתכלית של בריאת כל שאר נבראים. הפרשיה השנייה אינה מתייחסת באופן מיוחד למזון בעלי החיים. היא מרמזת שבתחילה נברא עולם רוחני שלא היו צריכים בו מזון גשמי, אלא מזון רוחני³ שהיה מגיע מעצים רוחניים שהיו מושקים ב"נהרות" שיוצאים מ"עדן"; והיא מדגישה את ה"טוב" ואת ה"נחמד" לפי ראיית האדם. אולם האדם חטא ונענש, ויחד עמו נענשו הצומח והחי, - והם הפכו לגשמיים. האדם והחיות יאלצו לאכול מזון גשמי - את ה"ירק עשב" שהוזכר בפרשיה הראשונה של בריאת העולם.

אולם העונש טעון בירור. בכתוב אחד נאמר "וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" ומצד שני בכתוב הסמוך לו נאמר "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". האם ה"לחם" שהאדם אמור לאכול הוא "עשב השדה" – כמו הבהמות? או שה"לחם" של האדם שונה ממאכלם של הבהמות, והוא "עשב השדה" שעבר תהליכים של שיפור - תהליכים שמצריכים מאמץ וזיעת אפיים? ובמילים אחרות: האם האדם אמור לאכול "אספסת"? או האם הוא אמור לאכול "כיכר לחם"?

"לחם (טוב)" שאינו "עשב" – והמעצמות העולמיות

בספר תהילים מצאנו פרשנויות שונות לשאלה מהו ה"לחם" שהאדם אמור לאכול. בפרק קד בתהלים ה"לחם" מופיע בתור "עשב" שעבר תהליך של עיבוד:

"מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד: יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:... יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:... כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ: תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:"

בפרק זה המשורר ברוח קדשו, מספר שכולם רוצים לאכול ולשבוע מה"טוב" – "יִשְׂבְּעוּן טוֹב". אלא שה"טוב" שמוזכר בפרשיה השנייה של הבריאה התגשם והפך למאכל גשמי; והוא מופיע בצורה שונה אצל בני האדם ואצל החיות. הבהמה אוכלת "חציר" שהוא "עשב" כמו שהוא. אך האדם אינו אוכל את ה"עשב" כמו הבהמה; מפני שדווקא ה"לֶחֶם - לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד". האדם אוכל דברים שעבר תהליך של השבחה גם בתחומים נוספים. ה"יין" שהאדם מייצר משמח יותר מן הענבים שהיין מופק מהם, וה"שמן" שהאדם מייצר מצהיל את הפנים יותר מן הזיתים שהוא מופק מהם. ולפיכך האדם יוצא לעבוד בזיעת אפיו - "וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" - כדי לעבד את העשב והפירות ולהשביחם.

המשורר ממשיך ומספר על מאכלים נוספים: "יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ד' אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע". מיהם עֲצֵי ד' ומה הם אוכלים כדי לשבוע?!

התשובה לכך נמצאת בספר יחזקאל. כאשר הנביא יחזקאל מתאר את ממלכת אשור הוא מתאר אותה בדימויים שמזכירים את הכתוב הזה שבתהילים, ואת פרשיות בריאת העולם (יחזקאל לא, ג-ח):

"הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף ... עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה ... בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים:... אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-לֹהִים ... וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹהִים:"

התיאורים של יחזקאל מזכירים את פרק קד בתהילים ואת שתי פרשיות בריאת העולם. והשילוב הזה מסביר את דברי דויד המלך. הרצון לאכול "לחם" שהוא "טוב" יותר מאשר "עשב" מסביר את התהליכים שהביאו להיווצרות הממלכות הגדולות - כמו ממלכת אשור. האדם גורש מחוץ לגן עדן כשבקרבו מחלחלת הרגשת חסרון של דבר לא ברור, והוא מרגיש שחסר לו "טוב". בתחילה הוא מרגיש שאם הוא יאכל כיכר-לחם במקום עשב יהיה לו "טוב", ולכן הוא משתלט על בעלי החיים כדי להשיג באמצעותם את כיכר-הלחם. ולאחר מכן הוא מרגיש שאם הוא ישתלט על בני האדם שסביבו וימלוך עליהם יהיה לו את ה"טוב" שהוא חש שחסר לו. אולם גם אז הוא אינו מספיק "שבע", ולאחר מכן הוא חש שיהיה לו "טוב" רק אם "יאכל" ממלכות נוספות.

המילה "מלחמה" נגזרת מ"לחם", מפני שהתאווה לאכול "לחם" - כלומר, למלא תחושת ריקנות מ"טוב" - היא זו שמביא ל"מלחמות"; וכן מרומז גם בתהלים "אֹכְלֵי עַמִּי - אָכְלוּ לֶחֶם"⁴. וכך, הרצון "לאכול לחם" משתלשל משלב לשלב, והוא גורם לאנשים להשתלט על כל העולם, ולגרום לאנשים ולממלכות שתחתיהם להשתלט על בעלי החיים ולזרוע את שדותיהם ולשלם לו מיסים. וכך נוצרים בתוך "עולם הזריעה" - "עצי ענק"; כלומר ממלכות אדירות שהן "שבעות" מאכילת "לחם", שמשמעותו השתלטות על ממלכות אחרות ועל כלל בני האדם וכלל בעלי החיים.

אולם הנביא יחזקאל מגלה בהמשך נבואתו, שה"גן עדן" התחתון הזה, שנבנה מתוך הרעב ל"טוב" גשמי - אינו ה"גן עדן האמיתי". הגן עדן הזה שמתחיל בחיפוש אחר "לחם" שהוא מאכל שהוא "טוב" ממאכלה של הבהמה, והוא מביא להשתלטות על כלל בעלי החיים ועל כלל האנושות, אינו אלא שקר. אלה שנמצאים בגן עדן של השקר - שבנוי על מטר ועל מים ארציים - יסיימו את סיפור חייהם ב"אֶרֶץ תַּחְתִּית" (יחזקאל לא יד): "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר:"

"לחם" שהוא "עשב" – והביטחון בה'

בהמשך, ספר תהילים, מגלה שקיימת אפשרות נוספת, ולפיה ה"לחם" שמוזכר בפרשיות בריאת העולם הוא ה"עשב" עצמו (תהלים קמז):

"הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא:... הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר: נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ... לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לֹא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה: רוֹצֶה ד' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:... כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ: הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ:... מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ:"

המשורר ברוח קדשו, מספר על תהליכי בריאת העולם "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא". הוא מספר על "עולם המטר והעשב" והוא מגלה שה"חציר" שהוא "עשב השדה" נקרא גם כן בשם "לחם" – "נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ". המשורר מגלה שאפשר לשבוע גם מ"חֵלֶב חִטִּים" שמשמעותו - חטים שמנים (רש"י שם).  שאפשר לשבוע מהחיטים הללו כמו שהם, ולאו דווקא לאחר ששינו את צורתם והפכו אותם ל"כיכר לחם". הכתוב מגלה שהורדת הרמה של "הגדרת הלחם" והמוכנות לאכול "חציר" ו"אספסת" או חיטים כמו שהם - תביא להעלאת הרמה הרוחנית – "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל", והיא תביא גם לביטחון ולשלום – "חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ". אכן דבריו של  התקיימו. חז"ל מספרים כי "חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה"⁵ ניצל בסופו של דבר ממלך אשור. צבא אשור הוכה באופן ניסי מלך אשור ברח ונרצח שם.

אולם המשורר מסיים בהסתייגות: "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ". רק עם ישראל קיבל אפשרות לשבוע מה"טוב" הרוחני הזה – מה"תבואה" של התורה שהיא "עץ החיים" שבתוך הגן⁶.

המשורר מגלה שאין סתירה בין דבריו בפרק קמ"ז לבין דבריו בפרק ק"ד. בפרק ק"ד  גילה שהחיפוש אחר ה"לחם" הוא חיפוש אחר ה"טוב", והוא רמז שזהו חיפוש אינסופי, שמביא בסופו של דבר ליצירת המעצמות העולמיות "עצי הענק". אולם זה נכון לגבי הגויים. אצל עם ישראל החיפוש אחר ה"טוב" אמור להביא אותם לחיפוש אחר דברי ד' חוקיו ומשפטיו - שהם "עץ החיים" שבגן עדן העליון - והם ה"טוב" האמיתי. דברי המשורר בפרק קמ"ז מתבארים גם בנבואות ישעיהו (נה, ב): "לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם". ה"לֶחֶם" הגשמי מסמל את ה"טוב", והאדם מתייגע כדי להשיג אותו או את תחליפיו (כסף, שליטה, וכדו'). אולם ישעיה אומר שזה - "לוֹא לֶחֶם"; מפני שהוא לא ישביע בסופו של דבר. ומי שחפץ להתענג ב"טוב" האמיתי צריך לשמוע ל"טוב" שמצוי בדברי התורה.

ישעיהו הנביא משתמש בהבדל שבין "הגדרת לחם" שבפרק ק"ד לבין "הגדרת הלחם" שבפרק קמ"ז - גם כבסיס לתוכחתו לשרי יהודה.

בשבוע הבא נמשיך ונבאר את הסוגיא.

_____________________________________________________________

[1][1]       יֶרֶק במשמעות של חלקים ירוקים ורכים מופיע גם בכתוב: "... וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם": (שמות י, טו)

2 כאשר הותר לבני נוח להרוג בעלי חיים כדי לאכול אותם נאמר (בראשית ט, ג): "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל":

3 וכעין כך מבואר בתרגום אונקלוס על הכתוב (שמות כד, יא): "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". וכתב שם האבן עזרא "והמתרגם ארמית אמר...ופירש 'וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ' כאלו היו אוכלים ושותים, כי הטעם - שנהנו מזיו שכינה".

4 "הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם ה' לֹא קָרָאוּ": (תהלים יד, ד)

5 סנהדרין דף צד, ב.

6 "כִּי טוֹב סַחְרָהּ - מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ - תְּבוּאָתָהּ:... עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר":   (משלי ג יד-יח)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר