שנת תשע"א | שבת וישלח

ארץ אגדה: דויד ובת שבע - הספור שלא שמעתם

לפי ההסבר הידוע, דויד לא חטא באיסור אשת-איש; מפני שכל היוצא למלחמות בית דויד היה כותב גט-כריתות לאשתו. אולם הרמב"ם הכריע כשיטה אחרת של חז"ל, ולפיה בת שבע לא היתה מלכתחילה אשת-איש. רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב". לשיטת הרמב"ם, אוריה החתי היה גוי - וה"נישואים" שלו לבת-שבע היו אסורים וחסרי תוקף. לשיטתו, דויד היה צריך להפריד בין אוריה לבין בת שבע, ונתן הנביא הוכיח אותו על הדרך שהדבר נעשה. הרמב"ם לא הסביר באופן מפורט את כל מה שארע. במאמר הנוכחי נשתדל לשער כיצד הבין הרמב"ם את השתלשלות האירועים. נדגיש, שמדובר בהשערה; ונשמח לקבל את הערות והארות הקוראים - כדי שהדברים יתלבנו. כמו כן, נודה למי שיעבירו את המאמר לקוראים נוספים; שיתכן ויש גם להם מה להעיר ולהאיר בעניין.

המאמר יהיה ארוך מהרגיל מפאת הפרטים הרבים שהוא מתייחס אליהם - והוא יכיל שלושה חלקים. אולם משום מורכבות וחשיבות העניין - יובאו כל החלקים יחדיו.

חלק א: מדוע דויד חשש למחות בנישואים האסורים

התכנית להולדת שְׁלֹמֹה

דויד רצה לבנות את המקדש בירושלים. אך הקב"ה הודיע לו, שהוא לא יבנה אותו בגלל המלחמות הגדולות שהוא עשה. לאחר מכן דויד קיבל נבואה אישית מהקב"ה (דברי הימים א כב, ח-י): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ד’... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד נולדו כבר ילדים, אולם הוא הבין מדברי הקב"ה שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. דויד העריך שהבן שיתאים למשימה - צריך להיות קשור באופן מיוחד לירושלים. לפיכך, הוא חיפש אישה ירושלמית, כדי שהיא תוליד לו בירושלים את הבן המיועד. הכתוב מרמז לכך ואומר (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם...". המיוחד בנשים היה - שהן היו מירושלים. דויד תכנן לקיים את נבואת הקב"ה; ולקרוא לאחד מהבנים הירושלמים האלו - שְׁלֹמֹה, ושהבן הזה ימלוך תחתיו ויבנה את המקדש.

הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...

כאשר אנו קוראים בספר במדבר (יג) על שילוח המרגלים לארץ ישראל, נוצר רושם שהקב"ה יזם זאת. אולם בספר דברים (א) מסופר שהעם לחץ על משה לשלוח מרגלים, ומשה היה סבור שכדאי להיענות להם. לאור המידע הזה, המשמעות של המסופר לראשונה היא אחרת: הקב"ה אישר את ההיענות של משה לדרישת העם - אך הקב"ה לא יזם את שליחת המרגלים. מעשה דויד ובת שבע דומה לכך. בקריאה ראשונית נראה, שדויד שלח מיוזמתו שליחים שיביאו אליו את בת שבע; אולם כאשר מעיינים היטב מתברר, שהשליחים יזמו את הקריאה לבת שבע - ודויד נעתר לתכניתם.

דויד הלך על גג ביתו, וראה משם אשה רוחצת, ושלח לברר אודותיה (שמואל ב יא, ג):

"וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:"

הבירור פותח במילה "הֲלוֹא"! ומשמע, שעניינה של בת שבע הועלה כבר בעבר בפני דויד. פירוש "כלי יקר" (לר"ש לאניאדו), מביא מדרש שלפיו הקב"ה אמר את הדברים:

"כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו!! היא בת שבע הראויה לדויד. וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

"פירוש על דברי הימים מיוחס לתלמיד סעדיה גאון"¹ יצא כנגד המדרש; וכתב שאליעם בן אחיתופל הגילוני, אביה של בת שבע, היה שר בישראל; ולא יתכן שהוא הסכים לתת את בתו לאדם שהתורה אסרה להתחתן עמו. מאידך, הרמב"ם מסכים עם המדרש הקדום - שאוריה היה גוי; אלא שהרמב"ם סבור שאדרבא, אליעם היה מיוזמי הנישואים של בתו לאוריה החתי.

הרמב"ם פירש את המדרש שלא כפשוטו. כאשר דויד היכה את גלית, דויד לא מלך עדין; ואף גוי לא הוצרך לקבל ממנו אישור נישואים עם בת ישראל. נוסף על כך, לפני שדויד מאשר נישואים כאלו; ראוי שקודם לכן, יצליח לאשר את נישואיו שלו. דויד עצמו התקשה לאשר את נישואיו לבת ישראל, מפני שהיה צאצא של רות המואביה - שנחשבה אצל רבים לפסולת חיתון².

הרמב"ם סבור, שהמדרש שייך לסוג מדרשים, שנוטלים מאורע מזמן מסוים ומעבירים אותו אל העתיד או אל העבר, ובכך הם משלימים פרטים שנצרכים להבנת הכתוב³. המדרש מתייחס למצב שדויד נקלע אליו בזמן המלחמה מול עמון - אך המדרש מתאר באופן סמלי מצב דומה, שדויד היה שרוי בו בעבר במלחמה מול גלית; וכפי שיתבאר לקמן.

השקפת עולמו של אחיתופל

אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו בקבוצת הגבורים של דויד (שמואל ב כג). מהשוואת הכתובים מתברר שבת שבע - בתו של אליעם - היתה נכדתו של אחיתופל הַגִּלֹנִי שהיה יועצו החשוב של דויד. לפי פשוטו של הכתוב אוּרִיָּה היה גוי חִתִּי ש"נשא" את בת שבע. דויד לא הכיר אותה עד שהוא ראה אותה; והדבר לא נעשה על דעתו. מאידך, ברור שאחיתופל ואליעם ידעו על הנישואין האלו. הכתוב מרמז בהמשך, שהנישואין האלו נעשו כחלק מהשקפת עולמם.

לאחר שנים, אבשלום מרד בדויד אביו, ואחיתופל היה התומך והיועץ של המרד. הכתובים שמתארים את המרד מרמזים, שדויד דגל בפן התורני של ישראל; ואילו אחיתופל דגל בפן הגשמי. כאשר דויד שמע על המרד, הוא ידע שאחיתופל הוא הדמות הנגדית שלו; והוא הודיע לכולם שידו של אחיתופל בארגון המרד. רמזי הכתוב התבארו באריכות במאמרים הקודמים, במאמר "החמור של אחיתופל" ובמאמר "החיילים הארוכים של דויד"; ואין כאן המקום להאריך בהם בשנית.

אחיתופל היה קיצוני בהשקפתו הגשמית. הוא התיר אף נישואים של בת ישראל לגוי; וההשקפה הזו הוצבה בראש המרד. הכתוב מספר על שר הצבא של המרד (שמואל ב יז, כה):

"וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:"

הביטוי "בָּא אֶל אֲבִיגַל" הוא ביטוי תמוה. משמעותו היא שעמשא נולד מחוץ לנישואין. רד"ק משער, שעמשא נולד לפני הנישואין: "אפשר שבא אליה קודם שישאנה, וילדה לעמשא". אולם תיתכן אפשרות אחרת שמרומזת במקום אחר. בספר דברי הימים (א ב, יז) נאמר: "וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי". אין זה מובן מדוע אבי עֲמָשָׂא נקרא פעם יִשְׁמְעֵאלִי ופעם יִשְׂרְאֵלִי; ובכלל, מדוע חשוב לפרסם את יחוסו של שר הצבא?!

לפי פשוטו של הכתוב, אביו של עמשא היה גוי יִשְׁמְעֵאלִי שהצטרף לעם ישראל ללא גיור⁴; ואֲבִיגַל היתה "נשואה" לו⁵. הכתוב בדברי הימים מגלה שההצטרפות שלו למלחמה נגד אויבי ישראל - לא גיירה אותו; והוא נותר "יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי". גם ספר שמואל מרמז לנו, שה"נישואין" אינם תקפים מבחינת התורה ("אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל"); ולפיכך, עמשא נחשב כמי שנולד "מחוץ לנישואין".

אולם לשיטת אחיתופל, גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי. השקפת אחיתופל הוצבה בראש המרד בדויד; ולפיכך, פורסם שצריך לקרוא לאביו של שר הצבא החדש - "יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי". זו היתה השקפת אחיתופל מאז ומקדם. אחיתופל, לא הבדיל בין אליעם בנו לבין אוריה החתי; שניהם נלחמו במסירות נפש עבור עם ישראל; ומבחינתו שניהם "ישראלים" לכל דבר. לפיכך, הוא יזם את נישואי נכדתו (בתו של אליעם) לאוריה החתי; שמבחינתו, הוא אוריה הישראלי.

הדמיון שבין הקרב מול גלית - לבין הקרב מול עמון

אין אנו יודעים מי היה העוזר של דויד, אך אנו יכולים לדעת את אופיו. דויד מעיד על עצמו (תהלים קיט, סג): "חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ". בין עוזריו האישיים של המלך לבין המלך מתפתחים יחסי חברות; ונראה פשוט שדויד בחר לעוזריו הקרובים - אנשים שומרי מצוות ויראי ד’.

מהכתוב משמע, שהעוזר כבר פנה אל דויד, שיפעיל את סמכותו ויבטל את הנישואים האסורים, אולם דויד סירב מתחילה להיענות לבקשתו. המדרש מספר מציאות דמיונית, ולפיה - דויד "הסכים" ל"נישואי אוריה החתי" - כדי להשלים את הנצחון על גלית. אולם כוונתו לרמז למציאות האמיתית, ולפיה - דויד נאלץ להסכים לכך - כדי להשלים את הנצחון על עמון.

הנצחון על גלית והפלישתים נעשה בשני שלבים. בשלב הראשון דויד היכה את גלית באמצעות אבן. בשלב השני דויד כרת את ראשו. לאחר שהפלישתים ראו את הראש הכרות הם נסו מפני ישראל, וישראל רדפו אחריהם וניצחו אותם. לאחר שנים, במלחמה מול עמון, דויד נקלע למצב דומה. בשלב הראשון, ישראל ניצחו את בני ארם שבאו לעזרת עמון. כעבור שנה ישראל יצאו לשלב השני, לנצח את עמון באופן סופי - כאשר דויד ייקח "אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ".

דויד הסביר לעוזרו, שהוא לא יכול לנהל מלחמה כפולה; הן מלחמה גשמית מול אויבים חיצוניים, והן מלחמה דתית בבית כנגד אנשים שהוא זקוק להם למלחמותיו החיצוניות⁶. אחיתופל הַגִּלֹנִי היה יועץ חיוני לדויד והיתה לו השפעה עצומה על הצבור; ואליעם בן אחיתופל הַגִּלֹנִי ואוריה החתי היו מגדולי הגבורים של דויד. דויד הסביר שאם הוא יתערב ויבטל את ה"נישואין האסורים" - הוא יעורר נגדו את בעלי ההשפעה האלו. הדבר עלול להביא לתסיסה בצבא - ולאובדן ההצלחה בשלב השני של המלחמה. המצב המסובך שדויד נקלע אליו מרומז בכתוב (שמואל ב יא, א): "וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים". זהו הזמן שהמלכים יוצאים בו לשלב נוסף במלחמה.

לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים - או - לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים

בספר דברי הימים (א כ, א) מופיע הכתיב הנכון -"לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים"; והכוונה לתקופה שהמלכים מפעילים את סמכותם ומוציאים את הצבא למלחמה. אך בפרשיית דויד ובת שבע מופיע כתיב מוזר "לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים". הכתיב "מלאכים" מופיע בפרשיה כאשר הוא מתייחס לשליחים כמו "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ". מדוע הכתיב "מלאכים" מופיע גם כאן כאשר הוא מתייחס ל"מְּלָכִים"?

הכתיב המוזר מרמז לנו, שפעמים סבורים אנו שהַמְּלָכִים מנהלים את העניינים, אך למעשה מי שמנהל את הַמְּלָכִים - הם ה"מַלְאָכִים", כלומר העוזרים והשליחים של המלך!! המלחמה של ישראל בעמון התפתחה בגלל שעוזרי מלך עמון גררו את מלכם לתכנית כושלת; ומה שקרה למלך עמון במישור הבינלאומי קרה לדויד מלך ישראל במישור הפנימי.

מתחילה, עוזרו של דויד לא הצליח לשכנע אותו לפעול באופן מיידי לביטול הנישואים האסורים. אולם כעת כאשר דויד גילה עניין בבת שבע. העוזר העלה את שמה בשנית, ואמר לו "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי". העוזר החדיר בתוך המשפט האנושי הזה את קולו של הקב"ה; והמדרש מפרש זאת עבורנו - "אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו!!... 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

העוזר החליט עבור דויד - שבת שבע היא אשתו! ודברי העוזר חדרו ללבו של דויד.

וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו...

העוזרים הציעו שהם ישכנעו את בת שבע להיפרד מאוריה; ולבוא לדויד וללדת ממנו את הבן שְׁלֹמֹה שיבנה את המקדש. דויד הסכים, ושלח אותם להביא אותה. במקומות אחרים כאשר השליט לקח אשה בכפייה מופיע רק הפועל של לקיחה: ("וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה"; "וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"; "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ"; "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר"). הכתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו..." מכיל סתירה פנימית. הוא מתחיל ב"וַיִּקָּחֶהָ" שמשמעותו לקיחה בכפיה, והוא מסתיים ב"וַתָּבוֹא אֵלָיו" שמשמעותו ביאה מרצון. הכתוב מגלה, שהעוזרים של דויד כפו את בת שבע ללכת עימם. אך לאחר מכן, הם ניהלו עימה שיחות נפש - ששכנעו אותה בצורך לבטל את הנישואים האסורים. לבסוף, הם שכנעו אותה לבוא מרצונה אל דויד.

___________________________________________________________________

 1הדברים מובאים גם ב"אוצר הגאונים" על קידושין דף עו, ב

2 כמרומז בכתוב (שמואל א יז, נו) - "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם"; וכמבואר ביבמות (דף עו, ב).

3 כעין כך במסכת מכות (דף יא, א) מובא מעשה בדויד ואחיתופל בזמן שדויד כרה את השיתין למזבח. רש"י הקשה שם, שלפי סדר הזמנים אחיתופל כבר מת מזמן בשעה שדויד כרה את השיתין; ורש"י נדחק כיצד ליישב את המדרש (כמבואר ב"ערוך לנר" לסוכה דף נג, א). אולם לשיטת הרמב"ם - זו דרכו של המדרש; המדרש נוטל "מעשה סמלי" מזמן מסוים ומשליך אותו לזמן אחר. יש להעיר, שרש"י עצמו בפרושו לתורה (במדבר טז, טו), הביא מדרש שמשתמש בסגנון הזה. משה אמר - "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי". לפי המדרש משה אמר לישראל, שהוא היה צריך ליטול מהם את החמור - שהוא השתמש בו בבואו למצרים לגאול אותם. מבחינה מציאותית הדבר לא הגיוני. משה שהה באותה העת במדין שהיתה מרוחקת ממצרים. אין זה הגיוני שמשה ילך למצרים כדי ליטול מישראל חמור, ויחזור עם החמור למדין כדי להרכיב עליו את אשתו ובניו בחזרה למצרים. זהו בזבוז זמן משווע של אומה הנאנקת תחת השעבוד!! כוונת המדרש היא אחרת. המדרש נוטל חמור ששימש לשליחות צבורית ומייחס אליו את דברי משה רבנו, למרות שדברי משה לא התייחסו לחמור המסוים הזה.

4 במדרש-תהלים (בובר,ט, יא) מובאת רשימה של גויים שהיו תומכי ישראל. מדרשי חז"ל במקומות אחרים אומרים שכל הגויים האלו התגיירו בשלב מוקדם או מאוחר. אך לפי פשוטו של מדרש-תהילים ולפי פשוטם של הכתובים - רק חלקם התגיירו. בהמשך מובאת שיטת ר' יהושע בן לוי שמרמז שיֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי היה גוי שתמך בעם ישראל, ולכן הוא נקרא יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי. אולם אחר כך מובאים אמוראים שחולקים עליו, וסבורים שהוא התגייר או שהיה ישראלי מלכתחילה.

5 באותה תקופה רבים היו סבורים שצאצאי רות המואביה הם פסולי חיתון. לדעת כמה מדרשי חז"ל (הובאו ב"מראית העין" לחיד"א על פסחים דף קיט, א) יִשַׁי שמוצאו מרות המואביה, חשש לדעה שהוא פסול-חיתון ורצה לשאת שפחה; איסור שהותר רק לפסולי חיתון לעבור עליו (כמבואר בקידושין דף סט, א). באותה תקופה, לא הוכרעה גם ההלכה האם איסור חיתון עם ישמעאלי - שאינו משבעת האומות - הוא מן התורה או מדברי סופרים (כמבואר במסכת עבודה זרה דף לו, ב). אֲבִיגַל בתו של יִשַׁי(=נָחָשׁ), היתה נחשבת אצל רבים כפסולת-חיתון, והיא סמכה עצמה על הדעה שישמעאלי אסור רק מדברי סופרים; וכשם שיִשַׁי רצה "לשאת" שפחה כך היא "נישאה" לישמעאלי. בכל אופן, נישואי תערובת היו נחשבים לדבר שאינו ראוי; וכן מבואר מדברי הורי שמשון, וכן מבואר בספר עזרא ונחמיה.

6 דויד עצמו הודה במקרה אחר, שאין בכוחו לעשות דין באנשים שהוא חייב אותם למלחמותיו (שמואל ב ג, לט): "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם ד’ לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר