דף הבית > עלון שבועי - חמדת ימים > ארכיון

שנת תשע"א | שבת ויחי

חמדת משפט: שליח לדבר פרסום

הרב משה ארנרייך, אב"ד ארץ חמדה-גזית

המקרה

אורה התחילה לעבוד כמנהלת המשרד של עסק חדש לשיווק והפצה של ביגוד לילדים מבית לבית. היא פנתה לסטודיו 'המפרסם', והזמינה עיצוב וביצוע של 5,000 פלאיירים.

התקווה הגדולה בה נפתח העסק, קרסה לאחר כשבועיים, שלאחריהם הודיע בעל העסק על סגירתו. בעל העסק גם "נעלם" מהשטח, וסירב לעמוד בהתחייבויות של עובדיו לעסקים אחרים.

"המפרסם" תובע את אורה תביעה אישית בתמורה לעבודה שעשה.

משהגיעו לבית הדין, התברר שיש בין הצדדים ויכוח ביחס לעובדות. לטענת אורה, היא הציגה עצמה מתחילה כעובדת של העסק. לעומתה, טוען "המפרסם" שהיא הציגה עצמה כבעלת העסק. על פי עדות ברכה, העובדת ב"המפרסם" אמנם אורה לא הציגה עצמה במפורש כמנהלת העסק, אך היא בהחלט יצרה רושם כזה.

השאלה שעולה היא האם ניתן לחייב את אורה באופן אישי בתשלום ההזמנה שביצעה?

דיון

הדיון בשאלה זו מתחלק למספר היבטים. בגליון זה נעסוק בשאלה האם כאשר אדם שוכר אחר לצרכי אדם שלישי, ולא הודיע שהוא שליח בלבד – ניתן לתבוע אותו באופן אישי?

בשו"ע¹ מתוארים שני מקרים דומים לכאורה. המקרה הראשון הוא:" השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם, וחוזר (השוכר) ונוטל מחבירו (עבורו עבד) מה שההנהו, ... אפילו לא אמר לו שכרך עלי, אלא שכרו סתם". דהיינו, אם אדם שכר פועל, הוא חייב לשלם לו באופן אישי, למרות שהוא עבד עבור אדם שלישי. ומייד מוסיף השו"ע:"אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם, יכול לומר: טול מה שעשית בשכרך. ואם אמר ליה: שכרך עלי, אינו יכול לומר לו כן ".

המשמעות שיכול לומר לו 'טול מה שעשית בשכרך' היא שאין על השוכר את הפועל חובה אישית, והפועל יכול רק לקחת ממה שעבד. מה הסיבה להבדל בין המקרים, ומה פירוש 'שכרו לעשות בשל חבירו סתם'?

הסמ"ע במקום מסביר שבמקרה השני, האדם שפנה אל הפועל פטור, כיוון ש'שכרו לעשות בשל חבירו', והפועל ידע שלא מדובר בעבודה עבור האדם שפונה אליו. במצב כזה, כל עוד הפונה אל הפועל לא התחייב באופן אישי כלפי התובע – הוא פטור, ואין לפועל עסק עימו. ומאידך :"כל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חברו, אע"ג דלא אמר לו השוכר עשה עמי בשדה שלי, מכל מקום בכלל 'השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא (כלומר שיש עליו חיוב אישי), כיוון שהפועל סבר שהוא שלו". דהיינו, בכל מצב שלא ברור לפועל שהפונה אליו אינו בעל הנכס ושלא עבורו נעשית העבודה, הפונה אל הפועל חייב בתשלום שכרו. כיוון שמדובר על עסק פרטי קטן ולא על חברה גדולה שהזמינה את העבודה, לא ניתן לקבוע ש'המפרסם' אמור היה להבין מעצמו, שלא מדובר בבעל העסק.

השו"ע לא התייחס למצב בו אנו יודעים, ש'חבירו', דהיינו מי שהעבודה נעשתה עבורו, באמת שלח את השליח לגייס עובדים. לעומת זאת, בנדון דידן, ברור שאורה היתה מוסמכת להזמין עבודות בשם בעל העסק – מה הדין במקרה זה?

הש"ך מביא לנושא זה ראיה, ממה שנפסק בהתייחס להיבט האיסורי של חובת התשלום - איסור "בל תלין". וכך נפסק בשו"ע² ביחס לאדם שהזמין עובדים בשליחות אדם אחד: "ואם לא אמר: שכרכם על בע"ה, אפילו לא אמר להם שכרכם עלי, אלא שכרם סתם, הוא (השליח) חייב בשכרם, לפיכך הוא (=השליח) עובר משום בל תלין (ויקרא יט, יג)". מכאן מוכח, שגם כאשר אדם שלח אחר ואפילו הוא עומד בשליחותו, כל עוד לא הודיע השליח לפועלים כי הוא שליח בלבד, החובה ההלכתית העיקרית מוטלת על השליח, והוא זה העובר באיסור בל תלין. ההגיון בדבר מובן, שלפועל יש זכות לדרוש את קיום ההתחייבויות, ממי שלפי הבנתו הסבירה הוא האדם המזמין את העבודה.

לסיכום שלב זה – אילו ברור היה לבית הדין, שאורה לא הודיעה במפורש על היותה עובדת בלבד, היה בסיס לתביעה אישית נגדה. בשבוע הבא נתייחס להכרעה במצב של הכחשה בשאלה זו.

_________________________________________________

1 חו"מ סימן שלו סע' א

2 חו"מ סימן של"ט סע' ז'

לראש העמוד