שנת תשע"ו | שבת פרשת בהר

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: רפואה והלכה - יום הכיפורים

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם [ויקרא כה ט]

מתוך: א. שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, מהדורה חדשה תשס"ו, כרך ג, ערך יום הכפורים, טורים 733 – 799

חולה ביום-כיפורים: הגדרות וכללים

חולה שיש בו סכנה: החיוב לאכול - חולה שיש סכנה אם יצום, מחוייב לאכול או לשתות ביום-הכיפורים. יש הסבורים, שמצוות האכילה של חולה ביום-הכיפורים היא מדין 'וחי בהם' ומדין 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' [1].

הגדרות חולה לחיוב אכילה - חז"ל והפוסקים נתנו הגדרות שונות לחולה שיש בו סכנה לעניין חיובו באכילה או בשתיה ביום-הכיפורים:

·      החיוב לאכול איננו רק אם הרופא אומר שחיי החולה יהיו בסכנה ממשית אם לא יאכל, אלא אפילו אם אומר הרופא שיכבד חוליו, נותנים לו לאכול [2].

·     הוא-הדין אם הרופא אומר שתחול נסיגה בהחלמתו של החולה אם לא יאכל [3].

·     חולה המוטל במיטה, ואינו יכול לרדת ממנה, והוא נראה לרוב בני אדם שהוא  מסוכן מחמת חולשתו, וכן אם הוא עצמו חושש שיכבד עליו החולי [4], ואין שם רופא שיכול לחוות דעתו על מצב החולה [5], הרי הוא נחשב כחולה שיש בו סכנה; ויש מי שכתב, שאפילו חולה שנפל למשכבו שלושה ימים, אין מאכילים אותו ביום הכיפורים ללא אומדן [6]. אבל כשברור שהוא חולה שאין בו סכנה, אף ששוכב במיטה, אין להאכילו כלל, אפילו פחות מכדי שיעור [7]. ויש מי שמשמע ממנו, שמותר להאכיל פחות מכשיעור אף לחולה שאין בו סכנה [8].

·     כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, הרי הוא מסוכן אם לא יאכל ממנו, ומאכילים אותו ביום-הכיפורים [9]. ומכל מקום מאכילים אותו רק עד שתתיישב דעתו, אבל לאחר שנתיישבה דעתו אין לו לאכול שאר היום [10]. ואם לא השתנו פניו, אין מאכילים אותו, אפילו אם אומר שצריך לאכול [11]. ומכל מקום האדם עצמו יודע מרת נפשו, ומותר לו ליקח לעצמו מאכל אם חש שהוא מסוכן, אלא שאין אחרים מאכילים אותו במצב כזה [12]. ואף שאסור לאחר להאכילו, מכל מקום מותר לו לומר לחולה שהוא עצמו יכול ליקח לעצמו אוכל [13].

·      אדם שהחוויר מחמת הצום, ונראה לרוב בני האדם שהוא צריך לאכול, מאכילים אותו אפילו אם לא הריח שום מאכל [14]. וכן מי  שחשכו עיניו ומרגיש שהוא עומד להתעלף, מאכילים אותו ביום הכיפורים [15].

·     יש מצבים, כגון חום גבוה, שהם כשלעצמם אינם בגדר של סכנה, אבל מניעת מאכלים או משקים מהחולה עלולים לסכן את חייו. במקרים אלו מותר לחולה לאכול או לשתות ביום-הכיפורים פחות-פחות מכשיעור; וכן מותר לפעמים לבריאים לאכול או לשתות ביום-כיפורים, כשיש חשש סביר שמניעת המאכל ממנו תחשוף אותו לרגישות למחלה שיש בה סכנה [16].

·      כמו כן יש מצבים שמותר לבריא לאכול או לשתות פחות מכשיעור, והיינו במצבים שהצום עלול לגרום לפיקוח נפש לזולת. כגון אחות העובדת ביחידה לטיפול נמרץ פגים, וחוששת שבגלל הלחץ הפיסי והנפשי בטיפול בפגים במצב קשה עלול הצום להפחית את עירנותה בעבודה, ובכך עלול להיגרם פיקוח נפש לפגים; או אחות אחראית-מחלקה הסובלת מסוכרת נעורים ללא צורך באינסולין, שבגלל זה כשלעצמו יכולה לצום, אבל הלחץ הנוסף של העבודה והאחריות המוטלת עליה עלולים להחמיר את מצבה; או מנתח שצריך לבצע ניתוח דחוף, קשה וממושך ביום-הכיפורים והוא חושש שבגלל הצום עלולה עירנותו להיפגע [17].

·      בכל מקרה שהרופאים קובעים שמדובר במצב של סכנה או ספק סכנה, וכן בכל החולים המוגדרים כחולים שיש בהם סכנה לעניין חילול שבת עבורם.

גדרי החיוב באכילה - אין בזה שום מידת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו ולהתענות, ואינו אלא שופך דמים [18], וחולה שצריך לאכול ואינו אוכל, הרי הוא מתחייב בנפשו [19], ויש בזה משום מצווה הבאה בעבירה [20]. אמנם מובא בפוסקים על בודדים מגדולי ישראל שצמו או ביקשו לצום אפילו במצב של סכנה [21]. יש שכתבו, שאין ראוי ללמוד מזה אפילו מידת חסידות [22], ויש מי שכתב, שבמקום חשש סכנה מותר לאדם להחמיר על עצמו ולצום ביום הכיפורים, ובפרט אם הוא אדם חשוב [23].

אם הרופאים אומרים שאם החולה לא יאכל וודאי ימות, ואם יאכל שמא יחיה, מאכילים אותו; ואם הוא מסוכן ביותר וקרוב למיתה, והוא רוצה להחמיר על עצמו, יש מי שכתב, שהדבר מותר [24].

כפיה לאכול - חולה שיש בו סכנה, שמתעקש ואינו רוצה לאכול ביום-הכיפורים, כופים אותו, ומאכילים אותו בעל כורחו [25].

כפרה - חולה שאכל ביום הכיפורים על פי הוראת רופא, אינו צריך כפרה כלל לאחר מכן [26].

חולה שנאנס לאכול ביום-הכיפורים בגלל מחלתו, אין אכילתו מעכבת את הכפרה, ויום-הכיפורים מכפר עליו [27].

בתיאבון - חולה שאוכל ביום-הכיפורים מותר לומר לו 'בתיאבון' [28].

החיוב על הרבנים - מצווה על גדולי ישראל וחכמיו להיות נוכחים בשעת האכלתו של החולה שיש בו סכנה, פן יפשעו אנשים אחרים בנפשו, בחושבם שאינו צריך לאכול [29], וחובה על הרבנים להסביר לחולה זה, שלא יחמיר על עצמו בדבר זה [30]. וכן מצווה על רבנים לנסוע לחולים בערב יום-כיפורים כדי לשכנעם לאכול, אם ידוע להם שהם מסרבים לעשות כן [31].

דינים אלו חייב כל מורה הוראה שיהיו שגורים בפיו, שאם מעשה בא לידו, לא  יצטרך לעיין הרבה בספרים, ועליו להזדקק לשאלות אלו מיד, ולדחות כל שאר עניינים מפניהן, שפעמים מתוך שהייה כל שהיא, נפש הוא חובל. לא היה הדין ברור בעיני הנשאל, וצריך הוא לעיין בספרים, וחכם אחר עומד אצלו, והוא יודע שמותר להאכיל החולה, אין לו להמתין עד שיתיישב המורה בדעתו, אלא ישיב לשואל מיד, שאין חולקים כבוד לרב במקום פיקוח נפש [32].

חיוב הרופא - חולה הזקוק לעזרה רפואית, והוא נמצא במקום שאין בו מנין, ויכול לנסוע לבית חולים, או יכול להזעיק רופא לביתו, אלא שהרופא לא יוכל להתפלל במנין, אין חיוב על הרופא להיענות לבקשת החולה, וצריך החולה לנסוע לבית החולים [33].

חולה בבית חולים - חולה שיכול להשתחרר מבית החולים בערב יום-הכיפורים, אך אם יעזוב את בית החולים יחסר עשירי למנין, מידת חסידות שיישאר בבית החולים, כדי לזכות את האחרים במנין [34].

ניתוח לא-דחוף - חולה הזקוק לניתוח לא-דחוף מיד לאחר יום-הכיפורים, כגון תיקון בקע, הוצאת ירוד או ניתוח פלסטי, ועקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים, יש לדחות את הניתוח, כדי שיוכל לצום. אבל אם הוא כבר ממתין זמן רב לניתוח, ודחייתו יגרום לעיכוב ממושך, והוא יסבול כאבים ויסורים, מותר לו להסכים לניתוח מיד אחר היום-הכיפורים, אף אם עקב כך יצטרך לאכול ביום-הכיפורים [35].

דיני אכילה ושתיה לחולה ביום-כיפורים

כמות או איכות - יש מי שסבור, שאיסורי אכילה נמדדים בכמות ולא באיכות, שכן אין חייבים על ריבוי ההנאה, אלא על ריבוי השיעור. על כן מותר לחולה ביום-הכיפורים לאכול בשר שמן כמו לחם יבש, ובלבד שיקפיד על השיעורים [36]. אכן, יש מי שכתב, שאין חיוב לחולה להשתדל לחשב את מספר הקלוריות שבאוכל, ובכך לחסוך מספר אכילות, אבל אם הוא רוצה בכך, תבוא עליו ברכה [37]; ולעומתם יש מי שכתב, שריבוי הנאה גורם שחתיכת האיסור נחשב כאיסור חמור יותר, ולכן חולה אסור לאכול בריבוי הנאה, שעל זה אין הוא אנוס [38]. ולפיכך, יש מי שכתבו, שכדאי לחולה שצריך לאכול ביום-הכיפורים לאכול אוכל עשיר בקלוריות, ואז יתכן שיוכל להסתפק בפחות מכשיעור, או שיצטרך לאכול פחות פעמים ביום [39].

שתיית מים - במצבים שהחולה צריך לשתות - יש מי שכתב, שעדיף שישתה מים [40]; ויש מי שכתב, שאין צורך להקפיד דווקא שישתה מים, אלא מותר לו לשתות כל משקה [41].

הנאת גרונו / הנאת מעיו - יש הסבורים, שאיסור אכילה ביום-הכיפורים גם הוא תלוי בהנאת גרונו, כמו בשאר איסורים [42]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שאין הכוונה שמיד כשהחיך התחיל ליהנות כבר עבר על האיסור, אף אם מיד פלט אותו, אלא שגם לשיטה זו צריך שייגמר כל מה שהגרון יכול ליהנות, עד שיגיע ממש אל בית הבליעה במקום שלא יכול להחזירו, ואז אף אם הקיא לפני שהגיע המאכל אל המעים, נחשב כאכילת איסור [43]; יש הסבורים, שצריך הנאת גרונו והנאת מעיו ביחד [44]; ויש הסבורים, שביום הכיפורים הנאת מעיו היא הקובעת [45]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהאיסור הוא דווקא אם אכל דרך גרונו, אלא שהיה זה שלא כדרך הנאה, אבל אם אין כלל הנאת גרונו רק הנאת מעיו, אין איסור כלל [46], ויש מי שכתב, שהאיסור חל גם כשיש הנאת מעיו בלבד, ללא הנאת גרונו [47].

אכילה שלא דרך הפה - לדעת רוב הפוסקים, הכנסת מזון לגופו של חולה שלא בדרך אכילה, ושלא דרך פיו, אינה נקראת אכילה, ואין בה איסור ביום-הכיפורים.

לפיכך, אם מכניסים מאכלים או משקים בחוקן לתוך המעיים, או אם זה חולה שיש לו פתח בקיבה (גסטרוסטומיה), שדרכו מאכילים אותו, או שמאכילים את החולה דרך צינור (זונדה) ישר לקיבה, או שנותנים לו זריקות, מותר להאכילם ביום הכיפורים בדרך זו [48].

יש מי שכתב, שאם אפשר רצוי שיאכילוהו בפחות מכשיעור, גם כשמאכילים את  החולה שלא דרך הפה, ואם לאו יאכילוהו כמנהגם [49]; ויש מי שכתב, שלא צריך לשהות כדי אכילת פרס בהאכלה שלא דרך הפה [50]. ודין זה נכון גם בחולה שאין בו סכנה [51].

דרכי אכילה של חולה שאין בו סכנה - יש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה אסור לאכול אפילו מאכלים שאינם ראויים לאכילה, או לשתות משקים שאינם ראויים לשתיה [52]. ומכל מקום גם לשיטה זו, צריך שיעבור האוכל או המשקה דרך הגרון, אבל כל שלא עבר כלל דרך הגרון, אין כלל איסור [53]; ויש מי שכתב, שחולה שאין בו סכנה, שאוכל מאכלים שלא כדרך הנאתן - מותר [54]. יש מי שמשמע ממנו שחולה שאין בו סכנה יכול לאכול פחות מכשיעור ביום-הכיפורים [55], אך רבים חולקים עליו וסבורים שאין להתיר חצי שיעור שאיסורו מן התורה לחולה שאין בו סכנה, ולא נאמר שיעור זה אלא לחולה שיש בו סכנה [56].

פחות-פחות מכשיעור - רוב הפוסקים סבורים, שחולה שיש בו סכנה, אשר אוכל או שותה ביום-הכיפורים, צריך לאכול פחות-פחות מכשיעור, אם אין בכך סכנה עבורו [57]. ולשיטה זו יש להכין מערב יום-הכיפורים מאכלים ומשקים מדודים בפחות מכשיעור, כך שביום-הכיפורים יאכל וישתה כמויות אלו בהפרשים של יותר מכדי אכילת פרס. ואם שכחו לעשות כן, מותר לשקול ולמדוד אותם ביום-הכיפורים.

לעומתם, יש הסבורים, שדין פחות-פחות מכשיעור נאמר דווקא במעוברת שצריכה לאכול ביום-הכיפורים, אבל חולה שיש בו סכנה אוכל כדרכו כל הצריך לחיזוק גופו, ואף דברים שאינו זקוק להוציאו מסכנתו, ולא צריך להקפיד על פחות מכשיעור, ולא צריך להמתין כדי אכילת פרס בין אכילה לאכילה [58].

אכן, רוב פוסקי זמנינו הכריעו, שגם חולה שיש בו סכנה צריך להקפיד על אכילה ושתיה בפחות מכשיעור, וביותר מכדי אכילת פרס [59]. ומכל מקום לכל הדעות מאכילים את החולה את עצם המאכל שנצרך לו על פי דעת הרופא, ודווקא במעוברת שנשתנו פניה, תוחבים לה לפיה כמה טיפות של רוטב, ואם לא נתיישבה דעתה, נותנים לה רוטב פחות מכשיעור, ורק אם גם בזה לא נתיישבה דעתה, נותנים לה מהמאכל עצמו [60].

אכילת פרס - אף ביום-הכיפורים, ששיעור אכילתו הוא לא בכזית אלא בככותבת, מכל מקום שהיית אכילתו היא בכדי אכילת פרס, ואם שהה מתחילת אכילתו ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס אינו חייב [61].

דינים כלליים לחולה ביום-הכיפורים

נוסח לפני אכילה - חולה שצריך לאכול או לשתות ביום-הכיפורים, טוב שיאמר לפני האכילה או השתיה הראשונה נוסח זה:

"הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות  אכילה ושתיה ביום-הכיפורים, כמו שכתבת בתורתך 'ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה' [62], ובזכות קיום מצווה זו, תחתום אותי, ואת כל חולי עמך ישראל לרפואה שלימה, ואזכה ביום-הכיפורים הבא לקיים שוב 'ועניתם את נפשותיכם', כן יהי רצון, אמן" [63].

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר