שנת תשע"ז | שבת פרשת ויחי

הפטרת פרשת ויחי עוסקת בצוואתו של המלך דוד. בצוואה נתן דוד לשלמה, בנו הצעיר, הדרכות כלליות  וכמה הוראות מעשיות. אחת מהן נגעה ליואב בן צרויה, בן אחותו הנאמן של דוד המלך, שליווה אותו לאורך כל הדרך. הלשון שנקט דוד אומרת דרשני:
"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מלכים א ב' ה-ו). (בחמדת ימים לפרשת ויחי תשס"ז, עסקנו בהסבר הביטוי דמי מלחמה בשלום).
בדברינו השבוע נשתדל להסביר את הרישא של דבריו.

עיון בפסוקים מוכיח כי דוד האשים את יואב בשני מעשים.
הראשון: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה".
השני: "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם".
עיון נוסף בפסוקים המתארים את הביצוע – קיום הצוואה, מגלה דבר מעניין. שלמה המלך פנה אל בניהו בן יהוידע שהוציא את הדברים אל הפעל: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ ... אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם" (שם, לא-לב)

הסעיף הראשון בכתב האישום נעלם. ננסה להסביר מה פשר הביטוי  "אֲשֶׁר עָשָׂה לִי".

במדרש תנחומא ובעקבותיו ברש"י מצינו "מה עשה לו את מוצא בשעה שכתב דוד ליואב הבו את אוריה אל מול פני המלחמה וגו' ועשה כן ונהרג, נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו שהיה (אוריה) ראש הגבורים ..., הראה להם יואב את הכתב, לפיכך כתיב את אשר עשה לי יואב בן צרויה" (פרשת מסעי). לפי זה, יואב פגע בדוד על ידי פרסום הפקודה שדוד נתן לו, לגרום לאוריה למות בקרב. הרלב"ג הסביר "ר"ל על דבר אבשלום שעבר מצותו והרגו ואחר כך דבר אל דוד קשות". לפי זה דוד ביקש להעניש את יואב גם על הריגת אבשלום בנוסף על הריגת אבנר ועמשא. קשה על פירוש זה, מדוע שמו של אבשלום הוסתר ורק נרמז. הרד"ק (בשם אביו) פירש "אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל ולי עשה מה שעשה להם. כי אבנר אני הבטחתיו וקבלתיו באהבתי ועמשא גם כן היה בשליחותי". לדעתו, המשמעות של הריגת אבנר ועמשא, בני בריתו של דוד, היא פגיעה בדוד ובאמינותו.

אחרי בקשת מחילה ובענווה אציע פירוש נוסף. לפי המדרש, יואב הראה את מכתבו של דוד רק לאחר ההתמרמרות הגדולה על מות אוריה, ראש הגיבורים, בקרב. מעיון בפסוקים בספר שמואל ניתן להוכיח (נעשה זאת בהזדמנות קרובה) כי יואב לא ביצע את פקודתו של דוד ולא גרם למותו של אוריה באמצעות הפקרתו בשדה הקרב. אוריה מת כאשר העמונים יזמו התקפה, יואב היה צמוד לאוריה והם נלחמו כתף אל כתף. גם יואב, עלול היה לשלם בחייו על גבורתו כמו רבים אחרים שנהרגו בקרב זה. אבל, יואב שכעס מאוד על דוד בגלל המכתב, החליט למרוד בדוד ולהדיחו. לכן הראה את המכתב, לקציניו הבכירים, לפני שאוריה נהרג וזאת במטרה להשיג את תמיכתם במרד בעתיד. בסופו של יום, החליט יואב לבטל את תכניתו (נרחיב בנושא בהזדמנות אחרת).

שלמה ובניהו הבינו שביקורתו של יואב על דוד הייתה מוצדקת ולכן, צוואתו של דוד בדבר הריגת יואב בוצעה רק על הריגת אבנר ועמשא. משום כך, רק סעיף האישום השני נשאר, ורק הוא מופיע בתיאור הביצוע.

ההווא אמינא של יואב רמוזה גם היא בפרקנו בפסוק "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה (שם כח)" עליו דרשו חז"ל "מאי לא נטה, אמר רב יהודה: שביקש לנטות ולא נטה" (סנהדרין דף מט ע"א).

הבה נתפלל כי נזכה למפקדי צבא ומנהיגים כמו יואב שקידשו שם שמים בחייהם וזכו להיקבר במדבר "מה מדבר מנוקה מגזל ועריות - אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות" (שם).