שנת תשע"ז | שבת פרשת ויחי

בימינו, כאשר נשלחים לאדם גובי ההוצאה לפועל, הם מצווים לפי החוק שלא לגבות מוצרים בסיסיים הנצרכים  לצורך קיומו הבסיסי.

בגמרא (ב"מ קיד ע"א) שאותה נלמד השבוע ימצינו דיון בשאלה אילו דברים אפשר לגבות ולעקל כאשר שליח בית הדין שהוא מקביל לשליח הוצאה לפועל, מגיע לבית החייב ומעקל חפֵצים עבור גביית החוב. בגמרא בערכין (כג ע"ב) למדו מפסוק שהדין הוא ל'סדר לחייבי ערכין' כלומר, שאין גובים מהם את כל החפצים הנמצאים ברשותם, אלא משאירים להם ולבני ביתם דברים הכרחיים. השאלה בגמרא היא אם בדיני בעל חוב גם צריך לסדר ללווה ולהשאיר לו חפצים לצרכיו וצרכי ביתו (הדינים מפורטים ברמב"ם מלוה פרק א, ובסוף שולחן ערוך חושן משפט סימן צז). הגמרא מובאשרבה בר אבוה פגש את אליהו שאמר לו שמסדרים לבעל חוב.

הרמב"ם (מלוה א, ז) פסק שמסדרים לבעל חוב, ומשאירים לו כלי עבודה נצרכים, ואוכל וחפצים לשלושים יום. המחבר בשו"ע (חו"מ צז, כג) פסק כרמב"ם שמסדרים לבע"ח. וכפשטות דברי הגמרא ואליהו הנביא.

התוספות (קיד ע"א ד"ה מהו) והרא"ש בסוגיתנו (ט, מז) הביאו את דעת רבינו תם שיש לפסוק כדעת האמורא הסובר שלא מסדרים לבעל חוב, וניתן לגבות את כל מה שיש לו, וזאת משום שדעת רבי שמעון בן גמליאל במשנה שכל חפץ ממושכן הגם שמחזירים ללווה בכל יום, לאחר שלושים יום ניתן למכור אותו ולממן את ההלוואה. לגבי הגמרא של רבה בר אבוה ואליהו, הוא הסביר שאין להוכיח משם כלום, שכן רבה בר אבוה רק רצה להבין מהו הלימוד לפי הסוברים שמסדרים לבעל חוב, אבל הוא עצמו לא סובר שמסדרים לבעל חוב. ראייה נוספת שהביא היא מהגמרא בב"ק (יא) שהסיקה באופן פשוט שכשגובים מהחייב עצמו: 'מיניה - אפילו מן גלימא דעל כתפיה' כלומר, שאין כל מגבלות לגבייה מהחייב עצמו וניתן לגבות את כל ממונו. ופסק הרא"ש כדברי רבינו תם.

אלא שגם הרא"ש במסכת נדרים (ט, ד) הוכיח מהגמרא שם ששאלה האם משמע שלא מסדרים לבעל חוב מכך שנאמר שאדם צריך למכור את שער ראשו על מנת לפרוע כתובה ודחתה אפשרות זו, שנראה שהלכה היא שמסדרים, ולא כרבינו תם. וכך כתב הטור (חושן משפט צז) שהרא"ש בסופו של דבר הסכים לשיטת הרמב"ם (משנה למלך מלוה א, ז, ובבית יוסף שם ובספר גידולי תרומה א, א, א תמהו על הטור מניין לו שהרא"ש חזר בו).

בספר התרומות (שער א, חלק א) פסק כרוב הפוסקים שמסדרים. הגידולי תרומה דן מהו הדין במקרה שתופס המלוה דברים שאסור לו לעקל, האם נאמר שלא מוציאים מידו כיון שיכול לומר ש'קים לי' שהלכה כרבינו תם, או שכיון שרבינו תם היא שיטת יחיד, לא ניתן לומר ש'קים לי' כמוה. הוא מביא שברבינו ירוחם גם (מישרים נ"ו ח"ב) פסק שהלכה היא שאין מסדרים, ולדעתו גם הרי"ף פסק כך, ולכן אם תפס יוכל לומר שדעתו כדעתם, כיון שאין זו דעת יחיד. (נעיר רק שאין זה מומלץ לטעון קים לי בדיני ממונות ולסמוך על דעה שלא נפסק כמוה להלכה על ידי רוב הפוסקים)

באילו חובות מסדרים?

הגמרא כתבה שבעל חוב הוקש לערכין, ולכן וודאי שהסוברים שמסדרים יסדרו לבעלי חובות, מה הדין בחובות שמקורם בשכירות דירה או שכירות אחרת, או חוב בגלל קנייה וכו'?

בספר התרומות (א, ב, ג) כתב שבחובות שמקורם אינו מהלוואה אין חולק שלא מסדרים ולכן הנושה יוכל לגבות את כל נכסיו של הלוה, כיון שרק חובות הוקשו לערכין. והגידולי תרומה (א, ג) כתב שרמ"ה סבר שבכל החובות מסדרים, וההבדל היחיד הוא שבחובות שאין מקורם בהלוואה מותר לשליח בית דין להכנס לביתו של החייב ולקחת דברים. המחבר בשולחן ערוך (צז, כט) הביא שתי דעות בעניין זה, והראייה לשיטה שהובאה בשם רמ"ה היא מהגמרא בנדרים (סו ע"ב) שהבאנו לעיל שלדעתה גם לגבי כתובה שאינה חוב שמקורו הלוואה את הדין שמסדרים.

מהו הטעם שמסדרים?

ניתן להבין את הדין שמסדרים בשני דרכים: דרך אחת - הכל היה צריך להיות שייך לבעל חוב אלא שהתורה מצווה עליו לעשות חסד עם החייב ולהשאיר לו חפצים שהוא חייב על מנת שיוכל לחיות בזמן הקרוב. דרך שנייה - ישנם חפצים שהם בכלל לא יכולים להיות משועבדים, והשעבוד חל עד סכום מסוים.

לשאלות אלה יכולות להיות השלכות במקרים שעליהם דנו בראשונים ובאחרונים שלא נאריך בהם: כשהתנה בשעת ההלוואה שיגבו מכל החוב (שו"ע צז, כח) האם זה נחשב לויתור על הזכות לחסד, או להחלת השעבוד, כשיש לשאלה זו נפקא מינה אם יש חייב נוסף (שער משפט שם סק"ז), או במקרה שבו ישנו בעל חוב הרוצה לגבות מנכסים משועבדים (שער משפט שם סק"ד).

יש להעיר שבימינו בדרך כלל חוקי ההוצאה לפועל מקלים על החייב יותר מהדינים המוזכרים בגמרא ובשולחן ערוך, והם משאירים לחייב מרווח גדול יותר.

סיכום: להלכה נפסק ברוב הפוסקים שמסדרין לבעל חוב, כלומר, שגם בעת גביית חוב יש להשאיר לחייב אוכל וכלי בית לזמן סביר, ונחלקו הדעות אם דין זה נכון רק לגבי הלוואה, או אם גם לגבי חובות שמקורן אחר.