שנת תשפ"ב | שבת פרשת יתרו

בסופו של תהליך ארוך, דוד בן ישי הוא זה שנבחר כמייסד השושלת המלכותית של עם ישראל. טענתם של כלב וצאצאיו למלכות, לא התקבלה. נשתדל להסביר מדוע?

מידת המלכות, היא השביעית, והגדרתה בפי חכמי האמת היא: "לית ליה מגרמיה כלום", כלומר אין לה משלה כלום. בעברית צחה ניתן ליצור את המשוואה הבאה: מלכות=ענווה. הענווה יכולה להתבטא בכמה מישורים, וניתן כדוגמא ביטוי אחד שלה.

יהודה קיבל את המלכות, כיוון שהוא ניגש אל יוסף והסכים לוותר על הכול עבור הערך החשוב – האחווה בין האחים. כתיקון למכירתו של יוסף כעבד, הוא היה מוכן להתנדב ולשמש כעבדו של המשנה למלך מצרים. זאת, כדי לפדות את בנימין אחיו הקטן, ולאפשר לו לחזור אל אביו. כשיהודה ניגש אל יוסף,  הוא ויתר על השלטון המאפשר לִנְגוֹשׂ - לשלוט. הוא ויתר על ה"אני" והמימוש העצמי שלו, כדי להנכיח חיים מוסריים, שאין בהם ולו קומץ של אנכיות או עליונות. הוא היה מוכן להיות "כלום".

כלב ניגש אל יהושע, ודבריו כללו דרישה למלכות.

המילים המנחות בנאום היו: "עַל אֹדוֹתַי", "אֹתִי" "ְאָנֹכִי", "לִּי" והרומזות להן . וז"ל הכתוב:

"וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:  וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:  עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא: וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק" (יהושע י"ד ו – יב).

לא זו אף זו, כלב הקדים את עצמו ליהושע באומרו "עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ".

גם איש המעלה, מי שמסר נפשו על ארץ ישראל, שהתייצב מול התבוסתנות ולא פחד מן הענקים והכה אותם, מי שהקב"ה העיד עליו: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי" (במדבר י"ד כד), לא יכול להיות מלך על כלל ישראל, ללא התכונה ההכרחית (אם כי הבלתי מספיקה) של הענווה.

לעומתו, דוד המלך הגדיר עצמו: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כ"ב ז). בזכות דבריו, חז"ל תיארו אותו כאחד שהגדולה שהקב"ה העניק לו, גרמה לו למעט את עצמו: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה ...לדוד - אמר ואנכי תולעת ולא איש" (חולין פט ע"א).

מלכות אדם עלולה, ח"ו, להכחיש מלכות שמים, הענווה מבטלת חשש זה. לכן, גם הנביא הגדיר את דוד בדרך הבאה: "וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן" (שמו"א ט"ז יא), זאת למרות שדוד לא היה הקטן בבניו של ישי. מי שמעיין בדברי דוד מגלה כי טובתו האישית של דוד מעולם לא הועמדה לפני טובתם של ישראל.

שני משיחים יגאלו "ביום ההוא" את עם ישראל המאוחד. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, הנציגים של עץ יוסף ועץ יהודה. (יחזקאל ל"ז יט).

כאשר עומד בפנינו הצורך לבחור מנהיג, צריך לחפש איש רב פעלים, שהוכיח את יכולותיו זה מכבר, זהו תנאי ראשוני. ועתה, מבין כל המועמדים העונים על דרישה זו, יש לבחור את הַקָּטָן, זה שממעט את עצמו ולא מנסה תדיר למעט את יריביו ולהשפילם. מנהיג שאחדות האומה חשובה לו יותר מקידומו האישי.