שנת תשפ"ב | שבת פרשת יתרו

הלכה פסוקה: הלוואה בריבית מופרזת עם היתר עסקה

'ארץ חמדה גזית' ירושלים / אב תשפ"א / תיק מס' 80033

דיינים: הרב יוסף כרמל, הרב ישועה רטבי, הרב אבישי קולין

המקרה בקצרה: התובע הוא מלווה שהלווה לנתבע 1 500,000 ₪ בריבית שנתית בסך 18%, ובנוסף ריבית פיגורים בסך 200$ לכל יום איחור בפרעון ההלוואה. ההלוואה נחתמה על פי היתר עסקה של בנק המזרחי וניתנה לצורך ביצוע תמ"א 38. הלווה פרע את החוב באיחור ובסך הכל שילם 527,000 ₪, הנתבע שעבד את דירתם של הלווים הנוספים – נתבעים 2-3, אך התובע ביטל את השעבוד על פי דרישת הנתבע. הנתבע נתן לתובע צ'קים אחרים ושלושה שטרי חוב על החוב. לאחר שהנתבע לא פרע את החוב במועד, התובע פתח תיק בהוצאה לפועל כנגד הנתבע על חוב בסך 390,386 ₪, הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר, ובית המשפט החליט להעביר את התיק לבית דין זה, נסיונות פשרה בין הצדדים לא צלחו.

לטענת התובע ההסכם תקף לפי דיני תורה וחוקי המדינה, הוא הסכים לוותר על חלק מהריביות, אך למרות זאת הנתבע לא שילם את כל החוב, ועל כך הוא צריך לשלם ריבית פיגורים. לטענתו הנתבע צריך לשלם לו עוד כמיליון שקלים, מעבר ל 527 אלף ₪ ששולמו על ידי הנתבע. הוא הסביר זאת בכך שכיון שסך הכל נשארה יתרת חוב של 135 אלף ₪ שלא שולמה במשך כשלוש שנים וחצי, הרי שיש לשלם ריבית של 61.2%, ועוד ריבית פיגורים של 200$ לכל יום איחור, על 1241 ימים. התובע ביקש שנתבעים 2-3 יחתמו גם הם על שטר הבוררות.

לטענת הנתבע, כיון שהוא פרע יותר מסך ההלוואה שקיבל, לא ניתן לראות אותו כמפגר בחוב, בנוסף בתי המשפט מוסמכים להתערב בתנאי הלוואה, ובמקרים כמו שלנו, בית המשפט הפחית את גובה הריבית. להבנתו עליו להשלים עוד סך של 18,000 ₪ עבור ריביות שלא שולמו, אך כאמור אין לחייבו בריבית פיגורים כלל.

 פסק הדין בקצרה: על הנתבע לשלם לתובע 20,000 ₪ עבור הוצאות משפט ואגרות, אף שהריבית המותרת היא בסך 37,369 ₪ למעשה אין אפשרות לגבות אותה מהנתבע מסיבות שונות. לגבי נתבעים 2-3, הערבים לחוב זה, על התובע להודיע אם הוא רוצה לתבוע אותם עבור חוב זה.

 
נימוקים בקצרה:

א.  היתר עיסקה בריבית גבוהה
היתר עסקה היא הדרך לתת הלוואות ולקבל את הקרן עם תוספת ללא חשש ריבית. בהיתר עסקה המלווה מכונה "הנותן", והמלווה מכונה "המתעסק". היסוד ההלכתי של היתר עסקה הוא שחצי מהכסף שניתן הוא הלוואה, והחצי השני הוא פקדון להשקעה. ה"ריבית" המשולמת היא למעשה רווחים על הפיקדון. במישור הראייתי, אם לטענת המתעסק היו הפסדים בקרן שקיבל, עליו להביא ראייה בעדים, ואם לטענתו לא היו רווחים, עליו להישבע שבועה חמורה בבית הדין, בלא זה עליו לשלם דמי התפשרות בסך מסוים, שהוא בעצם סכום הריבית בהסכם. במקרה שלנו יש ספק האם היתר העסקה מאפשר לגבות את מלוא הריבית, וזאת מכמה סיבות:

א.   לא ברור שהיתה לצדדים גמירות דעת לכך שהעסקה נעשית על סמך "היתר עסקה", וראייה לכך שהריבית היתה גבוהה במיוחד (חוט השני ריבית יח, ב)

ב.   בהיתר עסקה צריך שתהיה התכנות ריאלית לרווחים לפי שיעור הריבית שעליה סיכמו הצדדים (מנחת שלמה א, כז, ד; שו"ת אגרות משה יור"ד ג, מא; תורת ריבית יט, הערה צח), למעשה צריך ששיעור הריבית יהיה סביר כרווח מחצי הסכום שניתן, משום שרק מהפקדון זכאי הנותן לקבל רווחים (מנחת שלמה ב, סח ס"ק יב; ברית יהודה מ, הערה ב, חוט שני ריבית יח, ב, שו"ת מנחת יצחק ד, יח). בפסקי דין ארץ חמדה גזית 75027 ו-75109 נכתב שמנהג חלק מבתי הדין להגביל ריבית במסגרת היתר עיסקה עד לריבית מקסימלית של כ-15% לשנה, וזאת כאשר יש למתעסק עסק שמניב רווחים.

ג.    לפי החוק (חוק אשראי הוגן התשנ"ג) אסור לתת הלוואה עם ריבית הגבוהה מ15% מעל ריבית בנק ישראל, במקרה שניתנה הלוואה עם ריבית גבוהה רשאי בית המשפט להפחיתה, קנס הפיגורים השני יהיה עד 3%, בפסקי הדין של ארץ חמדה גזית (שהובאו לעיל) נקבע כי יש לקבל את החוק לפי ההלכה.

ד.   היתר העיסקה בנוי על כך שהיו רווחים מהעיסקה, בהיתרי עיסקה רבים כתוב שהרווחים מכל העסקים נכללים בהיתר העיסקה (על פי מהרש"ם ב, רטז) אך, במקרה זה נכתב שהיא לצורך הפרויקט תמ"א 38, ולכן יתכן שאם לא היו רווחים מפרויקט זה, אין חיוב לשלם.

בית הדין קבע כי ריבית המקור שעומדת על 18% אינה גבוהה מהריבית המותרת, הן לפי החוק והן לפי ההלכה, אמנם, ריבית הפיגורים בסך 200$ ליום, היא ריבית של כ-50% לכל שנה. ולכן, היא אסורה לפי החוק וההלכה, מה גם שהיא מצטרפת לריבית המקורית. כפי שיתבאר בהמשך יש בריבית פיגורים איסור ריבית עצמי.

 ב.  דין ריבית בקנס פיגורים
הבית יוסף (יו"ד קעז, טז) כתב שקנס פיגורים שמתרבה בכל יום או כל שבוע, אסור לכולי עלמא משום ריבית, כיוון שהגדרת ריבית היא "אגר נטר" – כלומר, תשלום עבור עיכוב הכסף אצל הלווה. וכך פסק בשו"ע (יו"ד קעז, טז) שמדובר בריבית גמורה. הרמ"א (שם) כתב שאף שיש שמתירים, רוב הפוסקים חלקו עליהם ואסרו זאת. הש"ך (שם, לג) ושו"ע הרב (יו"ד הל' ריבית, מח) כתבו שזהו איסור תורה, והש"ך התיר במקרה שנעשה היתר עסקה. בספר ברית יהודה (לח, ט) כתב שגם לדעת הש"ך יש היתר רק לקנס חד פעמי, אולם, יתכן שבתשלום לבנקים יש מקום להקל בריבית שכזו (בגלל שהם חברה בע"מ) אבל באדם פרטי אין היתר לקבוע ריבית פיגורים לפי זמן.

מסקנה: אין תוקף הלכתי לריבית פיגורים שמתרבה בכל זמן.

 ג.   מהו שיעור הריבית הראוי במקרה שלנו
בית הדין חישב את הריבית כריבית חודשית לפי ריבית שנתית של 15.1 % ריבית, לפי זה יתרת החוב בסוף התשלומים היתה של 33,237ש"ח לאחר שמונה חודשים החוב עמד לפי אותה ריבית על 37,369 ₪, זהו מועד פתיחת התיק בהוצל"פ, בית הדין סבור שלאחר מועד זה אין לצבור עוד ריבית, משום שהתובע תבע סכום מופרז, בנוסף יתכן שלאחר דרישת תשלום אסור היה לנתבע להמשיך ולהשקיע את הכספים של התובע, ולכן אין לתובע אפשרות לקבל ריבית על תקופה זו.

 ד.  ריבית בהיתר עיסקה במקרה שלנו שברור שלא היו רווחים
בהיתר עסקה כשהמתעסק טוען שלא היו רווחים עליו להישבע שבועה חמורה על טענתו (ש"ך יור"ד קסז, א, ובהיתר העסקה של בנק המזרחי). במידה ולא יישבע הוא יהיה חייב לשלם את הסכום שהצדדים קבעו ביניהם, המכונה "דמי התפשרות". יש כמה אופנים להסביר את החיוב בסכום זה: בספר ברית יהודה (לח, הערה נד) הסביר בשני אופנים:

א. הסכום נועד לפטור את המתעסק מלתת את הרווחים לנותן, ואם כן גם אם לא היו רווחים בשיעור דמי ההתפשרות, המתעסק יכול לשלם את דמי ההתפשרות.

ב. הסכום נועד לפטור את המתעסק מחיוב שבועה על מה שאירע לכספים, ואין קשר לסכום הרווחים.

בתשובת טור האבן (מה) כתב שהחיוב הבסיסי הוא לשלם, וניתן להיפטר ממנו על ידי שבועה. ולכן גם במקרים בהם המתעסק הלך לעולמו, אף שהיורשים פטורים משבועות שהתחייב אביהם, הם יתחייבו לשלם. לעומת זאת בשו"ת בגדי ישע (אה"ע מז) חלק עליו,ומשמע שדמי ההתפשרות הם עבור הפטור משבועה (דברי שניהם הובאו בפתחי תשובה חו"מ קח, ד).

לכל הדעות אם ברור גם למלווה שלא היו רווחים, לא ניתן לתבוע את דמי ההתפשרות, לכן כאשר ידוע למלווה שאין רווחים אסור לו ליטול ריבית (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, סב; קובץ תשובות ג, קכה; ברית יהודה לח, ד). ברור שמדובר בעיקר כאשר ההלוואה נועדה לעסק מסוים שלא הצליח, ולא כשמדובר בהלוואה ללא ייעוד מסוים. במקרה שלפנינו אין מחלוקת שתוכנית התמ"א 38 לא הצליחה בסופו של דבר, ולא קיבלה את אישורי העירייה, וכיון שהתובע אמר במפורש שניתן להשתמש בכסף רק לצורך קידום תמ"א 38, הרי שהתובע לא יהיה זכאי לרווחים.

אמנם נפסק בשו"ע וברמ"א (יו"ד קעז, ה) שמקבל הכסף יכול לשנות את יעודו גם אם הוא מיועד עבור מטרה מסוימת. הסיבה לכך הוא שאין כאן כוונה לגזול, אלא כוונה להרוויח יותר (ט"ז ס"ק י). כיון שבמקרה שלנו הצדדים חתמו על היתר עסקה של בנק המזרחי, בו נקבע שכל עסקיו ורווחיו של המתעסק  משועבדים להלוואה, ולכן אין לוותר על דמי ההתפשרות אף שהמתעסק לא הרוויח מהעסק שלשמו לווה את הכסף.

לפיכך, על הלווה לשלם את דמי ההתפשרות.

 ה.  האם העובדה שהנתבע פשט את הרגל משפיעה על הדין?
הנתבע הוציא בבית המשפט צו לפשיטת רגל, לכאורה הדבר מלמד שלא היו לו רווחים, אמנם, בפועל אין לראות בהכרזת פשיטת רגל ראייה לכך שאין רווחים, כמו שכתב בספר ברית יהודה (מ, הערה כב). למעשה בית הדין החליט לפתור את הנתבע מתשלום מטעמים אחרים שאין זה המקום להאריך בהם.

 ו.    הוצאות משפט
בהסכם שבין הצדדים נכתב כי על הלווה לפרוע את כל התשלומים האגרות והמיסים וההוצאות הקשורים לגבייה, לכן עליו לשלם את כל האגרות והוצאות המשפט הקשורות לדיון. מה גם שבדיון הוא לא שיתף פעולה, יחד עם זה בית הדין סבור שאין ללווה לשלם את האגרות של ההוצאה לפועל, שכן תביעת התשלום שם היתה מופרכת ומוגזמת. 

למעבר לפסק הדין

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר