שנת תשפ"ב | שבת פרשת יתרו

ארץ אגדה: רבי יוסי דמן יוקרת וילדיו

במסכת תענית (דף כד,א) מובאים סיפורים מופלאים על רבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת [מהמקום שנקרא יוֹקְרַת] שלא חמל על בנו ועל בתו, וז"ל המעשים בתרגום חופשי:

"יום אחד, היו לרבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת פועלים בשדהו, היום החל להחשיך, ועדיין לא הביא להם פת לאכול. אמרו הפועלים לבנו של רבי יוסי, אנו רעבים! באותה העת היו יושבים תחת תאנה. אמר בנו של רבי יוסי: תאנה תאנה! הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא! הוציאה התאנה פירותיה, ואכלו מהן הפועלים. בינתיים - הגיע האב, רבי יוסי. אמר להם לפועלים: אל תכעסו על שאיחרתי, טרחתי בדבר מצוה, ורק עתה סיימתי לעסוק בה. אמרו לו הפועלים: הקדוש ברוך הוא ייתן לך שובע, כפי שבנך האכילנו לשובע. אמר להם: מהיכן הביא לכם לאכול? ספרו לו את כל המעשה. אמר לו רבי יוסי לבנו: בני! אתה הטרחת את קונך [את הקדוש ברוך הוא] להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו.

היתה לו לרבי יוסי בת בעלת יופי [נאה]. יום אחד, ראה רבי יוסי אדם אחד שמסיט את עלי הדקל שבגדר, ומתבונן בבת שלו. אמר לו רבי יוסי לאותו אדם: מה זה? אמר לו: רבי, אם ללוקחה [לשאת אותה] לא זכיתי, גם לראותה לא אזכה?! אמר רבי יוסי לבתו: בתי! את מצערת את הבריות. שובי לעפרך, ואל יכשלו בך בני אדם. וכך אכן היה."

קפדנותו של רבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת על בנו ובתו מעוררת שאלות רבות. המהרש"א העיר שרבי יוסי נהג שלא כראוי כשקילל את בתו היפה שתמות, והביא לכך המהרש"א ראיה מאברהם אבינו שלא קילל את שרה שתמות ואפילו שיופיה של שרה החטיא את פרעה ואת אבימלך. וצריך לנסות להבין מה היתה סברתו של רבי יוסי שקילל את בתו. גם קפדנותו על התנהגות בנו אינה מובנת. אם בנו נהג שלא כשורה, היה עליו להוכיח אותו על מעשהו ולהורות לו כיצד יעשה תשובה על מעשהו, וכן מצאנו בנבואת יחזקאל (יח,לב): "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲ-דֹנָי אלקים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". מדוע קילל רבי יוסי את בנו?

לא מצאנו דברי תורה שנאמרו מרבי יוסי דמן יוקרת, מלבד המעשים המסופרים עליו באותה סוגיה, ומן ההקדמה שמקדימה הסוגיה להבאת המעשים האלו, מתבקש שמדובר בדמות סמלית. וכדלקמן.

סוגיה השולה דג מן הים

הסוגיה מקדימה ומספרת (דף כג,ב. בתרגום חופשי):

"רבי יוסי בר אבין היה מצוי לפני רבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת כדי ללמוד ממנו תורה. עזב אותו והלך לפני רב אשי ללמוד ממנו. יום אחד, שמע רבי יוסי את רב אשי כשהוא לומד וגורס: 'אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו כסלע – חייב' (שאם יבש בדג שטח בגודל מטבע שנקרא סלע, חייב השולה משום מלאכת נטילת נשמה, שסוף הדג למות גם אם יחזירוהו למים). אמר לו רבי יוסי בר אבין: ויוסיף אדוני ויאמר שדין זה 'דווקא אם המקום היבש הוא בין סנפיריו!' אמר רב אשי: ולא סובר אדוני שדין זה אמר אותו רבי יוסי בן רבי אבין (ולמה לא הזכרת את הדין בשמו)?! אמר לו: אני הוא רבי יוסי בן רבי אבין. אמר לו רב אשי: ומדוע עזבת את רבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת, ובאת לכאן? אמר לו רבי יוסי בר אבין: חושש אני ממנו. שאם על בנו וביתו לא חס?! איך יחוס עלי?!"

בהקדמה הזו מסופר שרבי יוסי בר אבין דרש מרב אשי שיוסיף ויאמר שהחיוב על הוצאת הדג הוא 'דווקא אם המקום היבש הוא בין סנפיריו', ומשמע מדרישתו שהוא החשיב את עצמו כפוסק חשוב שראוי שפסיקתו תחייב את רב אשי להתייחס אליה. ואם כך לא מובן מדוע הוא בא ללמוד לפני רב אשי. גם אם הוא חושש מרבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת מדוע הוא בא ללמוד לפני חכם שהוא מחשיב אותו כקטן ממנו?!

מתבקש שההקדמה התמוהה הזו מרמזת שהמעשה אינו כפשוטו, ורבי יוסי בר אבין לא בא ללמוד מרב אשי תורה - אלא שהוא בא ללמוד ממנו דרך חיים. וההקדמה מרמזת שרבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת הוא דמות סמלית שמסמלת דרך חיים, וכך יש להבין גם את המעשים המסופרים עליו. וענין זה יורחב לקמן.

מיקום המעשים ברבי יוסי דמן יוקרת

המעשים ברבי יוסי דְּמִן יוֹקְרַת מובאים לאחר שהתלמוד מדגיש את ההבדל בין חכמי ארץ ישראל לבין חכמי בבל, וכדלקמן:

" 'חנן הנחבא' בן בתו של חוני המעגל היה. כאשר היה העולם צריך למטר היו החכמים שולחים אליו ילדים של בית רבן, והיו הילדים אוחזים בשיפולי גלימתו ואומרים לו: 'אבא, אבא, תן לנו מטר'. והיה אומר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עשה בשביל אלו שאין מכירין בין אבא שמסוגל לתת מטר (הקב"ה אביהם שבשמים) לאבא שלא מסוגל לתת מטר. ואמאי קרי ליה 'חנן הנחבא' מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא.

אמר לו רבי זריקא לרב ספרא: בוא וראה מה בין התקיפים של ארץ ישראל לבין החסידים של בבל. חסידי בבל - רב הונא ורב חסדא - כאשר היה העולם צריך למטר היו אומרים: נתכנס יחד ונתפלל ונבקש רחמים ואפשר שהקדוש ברוך יתרצה ויביא מטר. תקיפי ארץ ישראל - כגון רבי יונה אביו של רבי מני - כאשר היה העולם צריך למטר, היה נכנס לביתו, ואמר לבני הבית: תנו לי שק, ואלך ואביא דגן בשווי זוז. לאחר שיצא מחוץ לביתו, הלך ועמד במקום נמוך ועמוק, שהוא מקום ראוי יותר לתפילה,ככתוב: "ממעמקים קראתיך ד'". והיה עומד במקום צנוע ולובש שק, ומבקש רחמים, והיה יורד מטר. כאשר היה חוזר לביתו, שאלוהו בני הבית: האם הבאת לנו את הדגן שהלכת לקנות? והיה עונה להם: אמרתי, הואיל ובא מטר, יהיה עתה שפע בעולם, ויוזלו הפירות. ולכן לא כדאי לקנות עתה תבואה".

תקיפי ארץ ישראל היו מסתירים את היותם צדיקים שהקב"ה נענה לתפילתם. כגון רבי יונה שהיה מסתיר זאת אפילו מבני משפחתו, והיה מתפלל במקום נמוך שמסמל את הרגשת שפלותו. 'חנן הנחבא' היה אומר על עצמו שהוא 'אבא' שתפילותיו אינן מסוגלות להוריד גשם, ובפירוש רבנו חננאל מובאת מסורת שהיה נקרא 'חנן הנחבא' משום שלא רצה להתמנות פרנס על הצבור ולכן התחבא.

מדוע התחבא 'חנן הנחבא' בבית הכסא?

אמנם עדין לא מובן מדוע הוא התחבא ב'בית הכסא', במאמר "להתחבא בבית הכסא" התבאר ש'בית הכסא' משמש כ'סמל' במחלוקת שבין חכמי ישראל האם מותר לאדם להתפרנס מעמלו בתורה. ומחלוקת זו קשורה לסיפור תמוה נוסף במסכת נדרים (דף מט, ב) על התנא רבי יוסי והתנא רבי יהודה, אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעו ואחד מהם היה אוכל את הדייסה על ידי עלה של דקל. אמר לו זה שאוכל בעלה של דקל לזה שאוכל באצבעו: עד מתי אתה מאכילני צואתך?! אמר לו זה שאוכל באצבעו לזה שאוכל בעלה של דקל: עד מתי אתה מאכילני את רוקך?!

אי אפשר לפרש סיפור זה כפשוטו שהרי במסכת דרך ארץ (ד, א) מובא שתלמיד חכם לא ילקק באצבעותיו. אלא שרבי יהודה היה סבור שמותר לאדם להתפרנס מהבל פיו שעמל בתורה ולהיות כמו מלאך. וכן מצאנו בתלמוד ירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) שרבי יהודה מעיד על עצמו שהוא בטל ממלאכתו כל הזמן והוא מעשרה הבטלנים שבבית הכנסת שמתפרנסים מאחרים. אדם ששתול בבית המדרש ואינו עמל במלאכות סמלו הוא עץ התמר, וכמו שכתוב "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה: שְׁתוּלִים בְּבֵית ד' " (תהלים צב, יג-יד), ולכן התלמוד מתאר את רבי יהודה כמי שאוכל באמצעות 'עלה של דקל' (תמר). וכאשר רבי יוסי מחה ברבי יהודה ואמר לו 'עד מתי אתה מאכילני רוקך' כוונתו היתה שאסור לאדם להתפרנס מהבל פיו בתורה. רבי יוסי עצמו היה סבור שתלמיד חכם צריך להתפרנס מיגיע כפיו ובעשר אצבעותיו, וזו כוונת התלמוד שמתאר אותו כמי שאוכל דייסה באצבעו.

התנא רבי יוסי חלק על רבי יהודה וטען כלפיו את מה שנצטווה הנביא יחזקאל לטעון כלפי מלך צור שהחשיב את עצמו למלאך: "מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח,יג). כלומר שאם יתבונן בגופו יווכח שהוא בנוי "נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים" שמלאים צואה; ויבין שהוא אדם ולא מלאך מגן עדן. רבי יוסי הפנה את התוכחה הזו כלפי רבי יהודה. אולם רבי יהודה סירב לקבל את השיטה הזו, ולכן אמר לרבי יוסי "עד מתי אתה מאכילני צואתך". מאידך, 'חנן הנחבא' סבר כמו רבי יוסי, ולכן כאשר רצו למנותו פרנס על הצבור, הוא סירב להתמנות, והעדיף להתפרנס מיגיע כפיו, והוא למד זאת מההתבוננות בגופו המכיל נקבים המלאים צואה, ולכן מתאר זאת התלמוד כאילו הוא 'התחבא בבית הכסא'. גם רבי יוסי דמן יוקרת סבר כשיטת רבי יוסי, וכדלקמן.

יָקָר מֵחָכְמָה

חידושי הרי"ם כתב בספרו 'ספר הזכות' (בביאור המעשה בבריחת רשב"י במסכת שבת דף לג), שהתנא רבי יהודה הוא ממשיכו של יהודה בן יעקב אבינו, והתנא רבי יוסי הוא ממשיך דרכו של יוסף הצדיק. דבריו יכולים להשתלב גם עם ההסבר שהובא לעיל שרבי יהודה התפרנס מעמלו בתורה, משום ש'יהודה' מסמל את הצד של הקודש ושל עמל התורה. ואילו רבי יוסי שהתפרנס מיגיע כפיו הוא ממשיך דרכו של 'יוסף' הצדיק שמסמל חיבור אל הארציות.

ניתן להשתמש בהבנה זו גם להבנת משמעות השם הסמלי 'רבי יוסי דמן יוקרת'. שמו 'רבי יוסי' מרמז שגם הוא ממשיך דרכו של יוסף הצדיק בחיבור אל הארציות. ושם מקומו 'יוקרת' מרמז לכתוב "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט", והיינו שפעמים ש'מעט סכלות' היא 'יקרה' יותר מן החכמה ומן הכבוד. והדברים מתפרשים כעין המובא בספר 'מאור עינים' (אגדות הש"ס על שבת דף לא,א. ומובא גם בבעש"ט על התורה בהר, ה):

"...עסק משא ומתן הוא גם כן עבודה ותורה כי כמה דינים יש על זה. ואמר הרב הבעל שם טוב ע"ה נבג"מ כי אם האדם הלומד את התורה לשם הבורא ברוך הוא, למשל אם לומד המשנה המחליף פרה בחמור, הוא חשוב מאוד לפני הבורא ברוך הוא, כל שכן אם עושה הדבר ומחליף פרה בחמור ומנהיג עצמו בזה על פי התורה, ודאי יותר חשוב עבודה מעולה... ומכל דבר יכול לעבוד את ד' ולהכיר נפלאות הבורא ברוך הוא ושכל העליון ישיג מתוכו..."

רוב חכמי התורה מחשיבים את העיסוק בתורה הגלויה כדבר הראוי לחכמים ולפקחים, ואילו את העיסוק בארציות שבענייני העולם הזה ל'סכלות' ולטיפשות שמתאימים לאנשים רפי שכל. אך רבי 'יוסי' מהמקום היקר שנקרא 'יוקרת' הוא דמות סמלית שעוסקת גם ב'סכלות' הזו. בעיניו עבודה זו נחשבת מעולה ביותר, משום שכמובא בספר 'מאור עינים' בתוך הארציות גנוזים ענייני חכמה נעלים ("שכל העליון"), וכאשר הוא היה עוסק בארציות היו מתגלים בפניו סתרי תורה.

רבי יוסי בר אבין וה'דג'

רבי יוסי בר אבין חש שהדמות הסמלית של 'רבי יוסי דמן יוקרת' דורשת ממנו ללכת בדרכה, ושגם הוא ישקיע חלק מזמנו בעיסוקים הארציים. ובמיוחד משום שגם הוא נקרא בשם הפרטי "יוסי", ולכאורה מתאים שגם הוא ימשיך את דרכו של יוסף הצדיק ויתחבר לארציות. אולם רבי יוסי בר אבין לא רצה בכך, משום שבעת שעמל בתורה שנמשלה למים, הוא חש כמו דג במים. לשיטתו אם הוא יצא מן ה'מים' האלו אל הארציות, ויתייבש בעורו שיעור של סלע, הוא לא יוכל לחיות עוד גם אם יחזירו אחר כך אל המים¹. ולכן הוא פחד משיטתו של 'רבי יוסי דמן יוקרת'.

כזכור, שיטת רבי יוסי דמן יוקרת היא שיטת חסידי ארץ ישראל שהוזכרה לפני כן. כמו 'חנן הנחבא' שברח מלהתמנות לפרנס על הצבור, והתחבא בעיסוק בעניינים הארציים, והסוגיה תיארה זאת באופן סמלי כאילו הוא התחבא בבית הכסא. וכעת הסוגיה מספרת לנו שלא כל חכמי ארץ ישראל אחזו בשיטה זו, ורבי יוסי בר אבין חשש ממנה ולכן בא לבבל ללמוד מרב אשי.

והקדמת הסוגיה מרמזת שהוא לא בא ללמוד ענייני הלכה מרב אשי, שהרי אדרבא בענייני הלכה הוא חשב שרב אשי צריך להיות תלמיד שלו, אלא שהוא בא ללמוד מרב אשי דרך חיים. ואכן דרכו של רב אשי היתה הפוכה מדרכו של 'חנן הנחבא'. שכן רב אשי עלה לגדולה והיה ראש הישיבה במתא מחסיא (ברכות דף נז,א). ולפי גרסת רבנו גרשום בסוגיה בבבא בתרא (דף יב,ב) מי שפעל בדרכים מיוחדות כדי להתמנות לראשות הישיבה במתא מחסיא היה רב אשי. והבבלי מרמז שרבי יוסי בר אבין בא ללמוד מרב אשי דרך חיים, וללמוד ממנו שראוי לתלמיד חכם לקבל עליו להתמנות לראש ישיבה וכדומה ולא לברוח מן ההתמנות. ההבנה שמדובר במחלוקת לגבי דרך החיים הראויה, מאירה באור חדש את יחסו של רבי יוסי דמן יוקרת אל ילדיו.

בנו של רבי יוסי דמן יוקרת

כאשר היה צורך בהשגת מזון לפועלים, בנו של רבי יוסי דמן יוקרת הורה לתאנה להוציא את פירותיה באופן מיידי. ברור שסתם אדם אינו יכול לפעול ניסים שכאלו, ומדובר באדם צדיק. אך האב סבר שבנו טעה בשתי טעויות. הטעות האחת, שלא מדובר היה בפיקוח נפש ולכן לא ראוי היה לפעול את הנס הזה. והטעות השניה, שגם אם ראוי לפעול את הנס הזה, הוא היה צריך להסתיר שהוא פעל אותו, וכפי שמסופר לפני כן על חסידי ארץ ישראל שהיו מסתירים את כוח תפילתם. ואילו כאן, הבן פעל את נס הוצאת הפירות בפני הפועלים. ולא המשיך בדרכם של חסידי ארץ ישראל. הבן הלך בדרכם של תקיפי בבל, שלא הסתירו מן הצבור את כוח תפילתם.

רבי יוסי דמן יוקרת, סבר שזו דרך מסוכנת, ורצה להציל את בנו מן הדרך הזו, ולכן התפלל אל בורא עולם שיוריד את בנו מהדרגה הגבוהה שהגיעה אליה. ושמעתה, תפילותיו של בנו לעשיית ניסים לא תתקבלנה. ירידת מדרגה נחשבת לתלמיד חכם כמו מיתה, וכך מצאנו אצל משה רבנו, שכאשר בני ישראל התאוו לבשר, אמר משה לקב"ה "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג" (במדבר יא,טו), וביאר ב'מאור ושמש': "הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת 'הריגה', כדי שיהיה לי אחיזה מָה עמהם". ואכן בקשתו של משה התקבלה, וד' הורה לו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל, ומסופר: "וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ד' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם...". המילה "וַיֵּאָסֵף" יש בה צליל של מיתה כמו "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", והיא מרמזת שמשה ירד ממדרגתו והתחבר אל מדרגת זקני העם וכך הוא הצליח להשיג יחד עמם את הבשר שהם התאוו אליו.

ובדומה מצאנו בתלמוד (תענית דף לא,א) על תקופת השנה שמתאריך ט"ו באב ואילך: "מכאן ואילך, דמוסיף - יוסיף, ודלא מוסיף – יֵאָסֵף. מאי יֵאָסֵף? אמר רב יוסף: תקבריה אימיה". וכוונת הדברים היא שמשם ואילך (מתאריך ט"ו באב) הלילות מתארכים, ומי שינצל את תוספת הזמן שבלילות ללימוד תורה יוסיף חיים על חייו. ואם לאו הוא יֵאָסֵף. ואין לפרש את דברי רב יוסף כפשוטם, ש"יֵאָסֵף" זו קללה שמשמעותה שאמו תקבור אותו. אלא הכוונה היא שהוא יהיה במדרגה נמוכה, שאמו שהיא 'כנסת ישראל' תתייחס אליו כמו אדם שקבור בחייו.

ואף כאן, כאשר רבי יוסי דמן יוקרת אומר על בנו "יאסף קודם זמנו", כוונתו - שבנו ירד ממדרגתו הגבוהה שתפילותיו לעשיית ניסים מתקבלות באופן מיידי, והוא יהיה כמו שאר תלמידי החכמים. לשיטתו, אם הבן אינו נוהג כשיטת חסידי ארץ ישראל שמסתירים מדרגה זו, עדיף שירד ממדרגתו הגבוהה. ואכן לפני כן מסופר בסוגיה, שהיו צדיקים שכאשר מדרגתם הגבוהה - שתפילתם מתקבלת - זכתה לפרסום, הם העדיפו לרדת ממנה. וכן מסופר שם על רבי יצחק בן אלישיב שאמר על מדרגה גבוהה זו: "עִמִּי הָיְתָה וְשִׁלַּחְתִּיָה!".

בתו של רבי יוסי דמן יוקרת

כאמור לעיל בדברי 'מאור עינים', כאשר אדם עוסק בענייני העולם הזה יכול להתגלות בפניו "שכל עליון" שגנוז בהם, שהוא "תורה עליונה ונשגבה". ובדומה מובא גם בליקוטי מוהר"ן (תורה רפו): "כי יש שערים, היינו בחי' שערי גן עדן, שעי"ז זוכין ליכנוס לגן עדן, דהיינו להשגת חכמה עילאה וחכמה תתאה, אך אלו השערים גנוזים וטמונים בארץ". התורה נמשלה בדברי חז"ל לבת של בורא העולם², ובמעשה הזה ה"תורה עליונה ונשגבה" שגנוזה בארציות ומתגלית בפני רבי יוסי דמן יוקרת בשעה שהוא עוסק בארציות – נקראת 'בתו' של רבי יוסי דמן יוקרת'.

רבי יוסי דמן יוקרת היה מגלה את התורה העליונה הזו ('בתו') בבית מדרשו, שאליו היו רשאים להיכנס רק תלמידי חכמים כמוהו, שהיו בורחים מן המינוי והיו מתפרנסים מיגיע כפיהם. אולם היה תלמיד חכם שנהג כשיטה החולקת והיה מתפרנס מעמלו בתורה. כזכור, ה'דקל' משמש באגדות חז"ל כסמל למי שמתפרנס מעמלו בתורה, וכן מצאנו במסכת יומא (דף פז, ב) שמקובל היה אצל כולם שמי שראוהו בחלום כשהוא נמצא בראש הדקל (תמר) סימן שבבוא היום יהיה ראש-ישיבה. והוזכר לעיל שהמעשה שמספר שרבי יהודה אכל דייסה באמצעות 'עלה דקל' מרמז שהוא התפרנס מעמלו בתורה. ובדומה במעשה הזה מסופר שגדר שעשויה מ'עלי דקל' מנעה מזרים את הקשר עם 'בתו' של רבי יוסי דמן יוקרת. כלומר לשיטתו, מי שמתפרנס מעמלו בתורה לא יהיה לו קשר עם 'התורה העליונה' ('בתו') שגנוזה בתוך הארציות. אולם אותו אדם הסיט את הגדר הזו, והוא נכנס לבית מדרשו של רבי יוסי למרות שלא היה ראוי לכך. כאשר רבי יוסי שאל אותו לפשר מעשיו, הסביר אותו אדם שהוא אמנם לא ראוי לקחת את ה'בת' הזו, כלומר 'התורה העליונה' הזו אינה יכולה להתגלות בפניו מכיוון שהוא קשור ל'דקל' ואינו עוסק בארציות. אולם לאחר שרבי יוסי גילה אותה והיא מיוחסת לרבי יוסי ונקראת 'בתו', הוא רוצה לראות אותה ולהתבונן בה.

אולם רבי יוסי סבר, שאותו אדם נוהג שלא כראוי, ולכן העדיף שלא לגלות את סתרי התורה הזו. ואמר לאותה 'תורה עליונה' ('בתו') שהיא "מכשילה את הבריות", והורה לה "שוביך לעפריך", כלומר שתחזור להיות גנוזה בתוך הארציות.

החמור של רבי יוסי דמן יוקרת

בהמשך מספרת הסוגיה על חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת, וז"ל בתרגום חופשי:

"היה לו לרבי יוסי חמור, שהיה משכירו לאחרים למלאכתם. כשהיו שוכרים את החמור, כל יום בערב היו שולחים את דמי השכירות על גבי החמור, והיה החמור חוזר עם הדמים לבית בעליו. ואם היו מוסיפים על דמי השכירות הקבועים, או שהיו פוחתים מהם, לא היה החמור זז ממקומו. יום אחד שכחו השוכרים על החמור זוג סנדלים. ולא רצה החמור ללכת לדרכו, עד ששמו השוכרים לב לכך, הורידו ממנו את הסנדלים, ורק לאחר מכן הלך."

המהרש"א הקשה מדוע בכמה מקומות הפליגו חכמים בגודל מעלתו של החמור של רבי פנחס בן יאיר ולא הזכירו גם את מעלת חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת. ולפי מה שהתבאר במאמר, שרבי יוסי דמן יוקרת הוא דמות סמלית, נראה שזו הסיבה שחכמים לא הזכירו אותו. ואמנם הסוגיה הוסיפה וסיפרה כאן על חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת, משום שהדמות הסמלית הזו דמתה באורח חייה לרבי פנחס בן יאיר, שנאמר עליו: "מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו, ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו" (חולין דף ז,ב). רבי פנחס בן יאיר ידע שבתוך הארציות גנוזים סתרי תורה, והוא הצליח להעלות את הניצוצות הגנוזים שם, עד שגם חמורו (שמסמל את החומריות) התעלה. ומכיוון שרבי יוסי דמן יוקרת הוא דמות סמלית שדומה באורחות חייה לרבי פנחס בן יאיר, לפיכך ראתה הסוגיה צורך להשלים את הפרט הזה גם לגבי חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת. אולם מכיוון שמדובר בדמות סמלית ובחמור סמלי, לפיכך חמורו של רבי יוסי דמן יוקרת אינו מוזכר במקומות נוספים בתלמוד. 

__________________________________________________ 

¹  "מה נוני ימא חיותן בימא אף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא ואי אתפרשן מנה מיד מתים" (זוהר רעיא מהימנא שמיני דף מב,א).

²  כמובא בשמות רבה (לג,א): "משל למלך שהיה לו בת יחידה...". וכמובא אוצר מדרשים (אייזנשטיין, עמוד 452): "בת מלך זו תורה".

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר