שנת תשפ"ב | שבת פרשת יתרו

חמדת שנת השבע: יסודות מחשבתיים באיסור סחורה בשביעית

בשבועות הקודמים עסקנו בהשלכות של התפיסות המחשבתיות העומדות בבסיס איסור "לאכלה" – ולא להפסד.

נעבור לאיסור נוסף שחז"ל דרשו מאותה המילה "לאכלה" – ולא לסחורה.

המשנה (סוכה פרק ג, יא) אומרת שכאשר קונים ארבעת המינים בשביעית, על המוכר לתת את האתרוג במתנה. הגמרא (דף לט ע"א) שואלת מדוע, ועונה שיש להימנע מנתינת דמי שביעית לעם הארץ.

כל הראשונים תמהים על הקושיה והתירוץ. לכאורה ידוע ומפורסם שאסור לסחור בפירות שביעית. מדוע הגמרא תולה את האיסור בנקודה, לכאורה, צדדית שדמי השביעית עלולים להגיע לאדם שאינו יודע כיצד לנהוג נכונה בדמי השביעית?

אולי כאן הנקודה לציין משהו מתודולוגי:

מדוע בלימודנו ניתן דגש כה גדול על הסוגיות שעל פניהן קשות? מדוע אנו בוחרים להתמקד בדיונים שלכאורה נמצאים בשוליים?

ההסבר לדברים הוא כך: העיסוק בסוגיות קצה דורש ממנו להגדיר את הדברים בצורה מדויקת. ההלכות המובנות אינן דורשות מאיתנו לחדד את הגבולות ואת ההגדרות המדויקות של הנושא בו אנו דנים. סוגיות שאינן פשוטות הן אלו המאלצות את לומדי התורה (אמוראים, ראשונים ואחרונים) להגדיר את הנושאים בצורה מדויקת.

חזרה לסוגייתנו: מתוך קושיה זו הראשונים מעלים הבנות יסודיות באיסור סחורה. נעמוד על כמה מהם.

1. רש"י עונה את התשובה שעל פניה הפשוטה ביותר, אך טומנת עומק עצום. רש"י מבאר שאיסור סחורה נועד למנוע יצירה של דמי שביעית שלא ינוצלו כראוי. כלומר, אין מקום להקשות מדוע הגמרא אינה תולה את האיסור באיסור סחורה: היא כן! איסור מסירת דמי שביעית למי שאינו יודע להשתמש בהם הוא הוא איסור סחורה.
   עם כל האלגנטיות של ההסבר בגמרא, יש בדברים חידוש גדול מאוד. היה מקום להבין שאיסור סחורה מבוסס על כך שאסור לאדם לקחת חפץ השייך לכלל ולמכור אותו לאחרים. שוו בנפשכם: יבוא אדם לקידוש הקהילתי, ייקח לעצמו בקבוקי שתיה ושאר מטעמים, וימכור אותם למחרת. האם מעשה כזה יעלה על הדעת? אומר רש"י: כן! בעצם הפעולה הזאת אין בעיה. הבעיה היא רק שהוא עלול שלא לנצל את דמי השביעית כראוי.
   כיצד זה יתכן? כיצד יתכן שהבעיה היחידה באיסור סחורה היא ניצול שאינו נכון של דמי שביעית? לכאורה דבריו מתחברים לשיטת חכמי ספרד, אותה נביא עתה:
2. שיטת חכמי ספרד הראשונים (רמב"ן וריטב"א): איסור סחורה אינו איסור מוחלט למכור את פירות השביעית. האיסור הוא לסחור בהם. כלומר, להפוך אותם לסחורה. מהי כוונת הדברים?
   ביחידות הקודמות הצגנו את התפיסה לה קראנו תפיסת "שלחן גבוה". הקב"ה מזמין אותנו לאכול על שלחנו, על ידי כך שהוא מזכיר שהארץ כולה שלו, יד אדם לא תהיה שותפה ביצירת הפירות בשנה זו, וכולם מוזמנים לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
   יגיע אדם לשלחן הגבוה, ויברר מה יש לאכול. יתברר שמה שאפשר לקבל כרגע הם אשכוליות ותפוזים. אבל הוא אינו אוהב פירות הדר. הוא רוצה לאכול פלאפל. אומר לו הקב"ה: אין בעיה. תאסוף תפוזים. תמכור אותם. קנה פלאפל. אתה עדיין אוכל משלחנו של מקום: הקב"ה מפקיר את הפירות בכדי שיהיה לכם "לאכלה" – לא בהכרח את פירות הארץ, אלא לאכול מה שתוכלו להשיג בעזרת פירות הארץ. גם זה בבחינת "דמי כיס" שמקבלים משלחן גבוה. לכן גם המאכל שקונים בעזרת הכסף קדוש בקדושת שביעית (והכסף יוצא לחולין, שהרי הוא כבר נוצל להשגת הפריט הבא).
   אם כך, מהו איסור סחורה? לרכוש בעזרת הכסף פריטים שאינם פריטי אוכל. להרוויח את הכסף ולהכניס לחשבון הבנק. מי שעושה כך, סוחר בסחורות אחרות בעזרת פירות שביעית, אינו אוכל משלחנו של מקום.
   (מתוך המודלים בהם עסקנו בשבועות האחרונים, ניכר שרש"י וראשוני ספרד מבארים את איסור סחורה במודל של אכילה משלחנו של מקום, ולא מודל הקידוש הקהילתי).
3. אחרונים רבים מבינים שאף הרמב"ם נוטה לשיטה זו. הרמב"ם פוסק שמותר למכור כמות קטנה של פירות שביעית. בדומה לכך, הוא אומר ש"סוחרי שביעית" הפסולים לעדות אלו הסוחרים שניכר שתלויים במסחר בפירות שביעית. מספר פירושים נאמרו לדברים. אחד מהם הוא שהרמב"ם ממשיך את דברי הריטב"א. מותר ליהנות מפירות שביעית כל עוד המכירה היא נקודתית, באופן המאפשר לעקוב אחרי הכסף, וכך ניכר שאלו "דמי הכיס" האלוקיים שניתנו לו. האיסור הוא לעשות 'מסחרה' – מכירה בכמות גדולה שאיננה מאפשרת לשמר את המודעות שבעצם הוא אוכל משלחן גבוה.
4. בעלי התוספות מבארים שכל איסור סחורה מוטל על הקוצר והקוטף, בלבד. הגרי"פ פערלא והרב סולוביצ'יק מבארים שהדברים מבוססים על הדברים שביארנו בשיטת הרמב"ם בעבר. האיסור הוא "לא תקצור .... לאכלה". כלומר, אסור לקצור, אלא אם כן הקציר נעשה לאכילה. הקוצר למכירה עובר על איסור "לא תקצור".
   ממילא עולה שאם קצר, ובא מישהו אחר ומכר – אף אחד לא עבר על איסור! הראשון מפני שלא קצר שלא למטרת אכילה, השני – מפני שלא קצר! 

להמשך עיון בנושא זה עיינו במורנו יחידה 12.

כאמור, הנה אנו רואים שמתוך סוגיה שלכאורה איננה במרכז הלכות מסחר בפירות שביעית, דווקא משם ניתן לדלות עומק שקשה יותר להפיק מהמשניות המרכזיות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר